האמא שתמיד רציתי להיות/ נירית
נירית, מפוטרת טריה אחרי חופשת לידה, אמא לארבעה, גילתה את האמא שתמיד רצתה להיות בחופשת הלידה האחרונה.
"אבל לפי החוק הם לא יכולים לעשות לך את זה" זה מה שאמר כל מי ששמע שפוטרתי במהלך חופשת הלידה. ובכן, הרשו לי לחדש לכם: הם בהחלט יכולים לעשות את זה. תמורת פיצוי הולם, כמובן.
חוק עבודת נשים בא להגן על נשים לאחר לידה, בכך שהוא מונע את פיטוריהן בתקופה של 60 יום לאחר חופשת הלידה. בפועל, החוק לא מונע את הפיטורים, אלא רק דוחה אותם בחודשיים, ובכך למעשה מכניס את האמהות הטריות לבעיה גדולה מאוד: הן טרחו ומצאו מסגרת לתינוק הטרי שלהן, רק כדי לגלות כעבור 60 יום שהן יושבות מובטלות בבית וסתם משלמות למטפלת (או מעון) במקום לטפל בעצמן בילד.
הפיטורים שלי היו ברורים לי כשמש בצהרי יום הרבה לפני שפוטרתי בפועל. קצת אחרי שנכנסתי להריון נכנס לתפקידו בוס חדש. עייפות תחילת ההריון ובעיות רפואיות אחרות שצצו בעקבות ההריון גרמו לי להיות מותשת, לא יעילה ובעלת זכרון ממוצע של דג זהב בן יומיים. הרושם הראשוני שיצרתי אצל הבוס החדש היה בהחלט לא מוצלח, וכל מה שעשיתי בהמשך לא עזר למחוק את אותו רושם ראשוני. לקראת סוף ההריון כבר היה ברור לי של יהיה לי לאן לחזור לאחר חופשת הלידה.
לקראת סיום חופשת הלידה יזמתי עם הבוס שיחת "יחסינו לאן" במטרה לבדוק אם יש טעם למצוא מטפלת לילדה. לשמחתי הבוס היה הגון מספיק כדי להודיע לי שלא כדאי שאתאמץ למצוא מטפלת. סיכמנו ביננו על מסגרת של פיצוי כספי שתאפשר לבוס לפטר אותי למרות מגבלות החוק, ונפרדנו כידידים. אחרי 10 שנות עבודה יצאתי, לראשונה בחיי, לחופש אמיתי.
החיים המקצועיים שלי התחילו במקביל לאמהות (האמת היא שיהיה יותר מדוייק לטעון שהחיים המקצועיים שלי הסתיימו במקביל לאמהות, אבל זה נושא לפוסט אחר). כמעט מהרגע הראשון בשוק העבודה הייתי "אמא עובדת". מכינה לילדים כל בוקר בגדים וציוד להמשך היום; רצה מוקדם לעבודה כדי שאוכל לצאת ממנה מוקדם; מפילה את העט מהיד בשעה 15:00 בדיוק, כי אם אצא דקה מאוחר מזה אתקע בפקקים ואאחר לאסוף את הילדים; נוסעת במהירות הביתה (וגונבת רמזורים); אוספת את הילדים מ-3 מסגרות צהריים שונות; חוזרת איתם מותשת הביתה רק כדי לצאת ממנו שוב לפעילות אחה"צ של הילדים.
בתוך כל הטירוף הזה, לא היה לי רגע זמן להכיר את הילדים שלי, לשמוע מה עבר עליהם במהלך היום, לבדוק אם הכינו שיעורים, למדו למבחנים, קיבלו הערות מהמורים. כשאני חושבת על זה, עיקר התפקיד שלי כאמא ב-10 השנים הצטמצם לנסיון "למצוא סידור לילדים": לדאוג שיהיה להם לאן ללכת אחרי ביה"ס והגן, לדאוג שיהיה מי שישמור עליהם כשהם חולים, לדאוג שיהיה מי שיעסיק אותם בחופשים. בכלל, החופשים היו בשבילי סיוט מתמשך, כי אז נאלצתי לדלג בין 3 בייביסיטריות, 2 סבתות ושלל קיטנות מזדמנות.
כמובן שהיו לי טונות של רגשי אשם, אבל לא פותרים את הבעיה, אלא רק מנקים את המצפון שלנו.
פתאום באה לה חופשת הלידה שלי ואני גיליתי שאפשר גם אחרת. שהחיים ללא הריצות המטורפות האלה הם הרבה יותר שלווים. שהרבה יותר קל להתמודד עם ההרים המייגעים כשאת לא חוזרת בריצה מהעבודה, אלא יושבת בבית. פתאום גיליתי כמה הרבה הפסדתי כשלא אספתי את הילדים שלי מהגן, כשלא קיבלתי את פניהם כשהם חזרו מביה"ס. מדמות מותשת שצועקת פקודות ברחבי הבית, הפכתי לדמות סמכותית שרוצים לעזור לה, שרוצים להקשיב לקולה ו(הכי חשוב) שרוצים לספר לה מה מציק ומה היה היום בגן. זה עולם אחר. עולם שאמהות עובדות לא מכירות.
מעבר לפחד ולחשש שכרוכים בהעדר עבודה, מסתתרת לה גם שמחה קטנה, שהנה עכשיו אוכל להיות האמא שתמיד רציתי להיות.
נו, טוב… ככה לפחות חשבתי, עד שבעלי וחשבון הבנק שלי הודיעו לי שאין מצב שאהפוך לעקרת בית במשרה מלאה, שאפשר להפסיק כבר עכשיו את מוסיקת הכנורות שהתנגנה ברקע של הפסקה האחרונה ולמחוק מה"יסמקס" את כל תוכניות מרתה סטיוארט שהקלטתי, הנה אני שוב מתחילה לחפש עבודה.
איזה יאוש, ואיזו אכזריות לחזור שוב לג'גלינג המתיש הזה, אחרי שלמדתי כמה כיף יכול להיות בלעדיו.
קוראת ומזדהה. חושבת שיש פה כמה נושאים לדיון. ראשית כתבת החיים המקצועיים הסתיימו עם הלידה, זה לא לפוסט אחר בעיני, זה זה בדיוק. התחושה של הרבה אמהות שאי אפשר גם וגם, שאין דרך לשמור על שניהם.
אותי מאוד צבטה הפסקה על האמא שהיית לפני ואחרי, ואיך גילית את האמהות שלך, אני מזדהה כי גם אני לפעמים שונאת את עצמי בתוך הג'גלינג, מתחרטת, מבקשת סליחה יותר מידי פעמים.
מי עוד מרגישה ככה?
אני חייבת לומר שהתמזל מזלי ובתוך כל המרוץ הזה עבדתי בעבודות מאד נוחות מבחינת שעות. תמיד הוצאת את הילדים מהגן , בלי צהרון ועם מינימום של מטפלות/ ביביסיטר וסבתות. זה עולה במחיר אחר של עבודה בלילה או עם הילדים אבל אני לא מרגישה שפספסתי. מהלידה הרביעית , שהעבודה השתנתה, היה לי ברור שאזדקק כבר לשלושה צהרונים ולמטפלת, עסק די יקר…. כמעט, כמעט כמו השכר שמרוויחים. אז נשארתי לגמרי בבית (טוב, לא לגמרי, המשכתי לעבוד בהנחיית הורים בערב ובהקמת אתר , אבל הכל מהבית)
מכירה יותר ויותר אמהות שמוותרות על הקרירה וחוזרות הביתה. הפמניסטיות לא יאהבו את זה אבל יש משהו ביציאה מהמרוץ הזה, לפחות לכמה זמן, כדי לשאול אם אנחנו חיים את החיים נכון ואם באמת אנחנו עושים שימוש אמיתי בכסף מלבד קניית עזרה, צהרונים ופיצוי לילדים על הזמן…
הלוואי שהיתה תשובה נכונה
מי לא.
אני, עם זאת, יודעת, שעם כל הכיף, והרווחה הנפשית הלא תיאמן שיש בחיי בית, אני לא מסוגלת באמת להיות רק בבית. אחד הפתרונות הוא, כמובן, משרה חלקית, מה ששוב מחזיר אותנו לסוגיית התומך הנדיב הנעדר בינתיים.
נעמה- כוונתי שאני לפחות, אבל בטוחה שעוד אמהות רבות, מרגישות שלא מספיק לגדל את הילדים. התגובות שקיבלתי שעזבתי את מקום העבודה מרצוני היו מאד לא פשוטות. עיקרן היה שאני הולכת להתבזבז בגידול ילדים. שאני חוזרת אחורה לתקופות שבהם נשים ישבו בבית כיבסו והניקו.
בעיני הפמניזים הוא בחירה אבל בעיני רבים הוא חובה לצאת ולהיות כמו הגברים.
קראתי, בכיתי והזדהיתי.
אנחנו הנשים נענשו פעמיים – פעם אחת בצער תלדי בנים, ובפעם השנייה הענשנו את עצמנו – תצאי לעבוד.
הלוואי שהיה אפשר לחזור לפעם שהנשים יכלו לשבת בבית. היום זה מאוד קשה וכמעט בלתי אפשרי.
אני כרגע גם כן אחרי לידה ועזיבת עבודה, וחוששת מהרגע הנורא ששוב אצטרך לחזור למירוץ. ולשאול את עצמי, האם בשביל זה הבאתי ילדים, כדי שהסבתא תגדל אותם? )-:
למה אישה שבוחרת לחזור הביתה עושה בכך מעשה אנטי פמיניסטי?