גננת אחת – שישים הורים / דני גיל
25 במאי 2011 
5 תגובות
בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לאו, החיים בעידן המודרני הביאו אותנו לבלות את רוב שעות היום בעבודה ואת היקרים לנו מכל, ילדינו, בגן. סדר היום של גני הילדים הפרטיים מסתיים ב-17:00. גני העירייה מפעילים צהרונים עד השעה 16:00 ולפעמים אף יותר. הידיעה שהילד שלנו מבלה כל-כך הרבה זמן במסגרת שאנו לא נוכחים בה, מעלה את מפלס החרדה והדאגה שלנו ההורים וזה מובן לחלוטין. אז אנחנו מבקשים גם להיות נוכחים, אם לא פיזית אז לפחות נפשית, במקום שבו ילדינו מבלים את רוב שעות היממה. כאמור, הצורך טבעי ומובן, משותף לדעתי לרוב ההורים.
היכן הבעיה? תשאלו את הגננת. כמעט כל גננת. ללא ספק היא שבחרה בעיסוק מתיש ותובעני ובכל זאת, מה שנשמע ממנה יותר ויותר פעמים, הוא ש"הבעיה שלי היא לא עם הילדים אלא דווקא עם ההורים".
כי אנחנו ההורים, בהכללה כמובן, לא תמיד נותנים את הדעת לכך שלשלושים ילדים יש שישים הורים, ולפחות לעשרים מתוך השישים, יש בכל יום מה להעיר או להאיר לגננת או לסייעת: כיצד הגננת מקבלת את הגוזל שלנו בבוקר? כיצד הסייעת נפרדת ממנו אחר-הצהריים? מדוע היא לא מקפידה שיאכל? מדוע היא לוחצת עליו שיאכל? מישהו מוכן להסביר לי למה צריך מחשב גם בגן? ולמה לא שולחים את הבן של האמא המוזרה הזאת לחינוך מיוחד?
ולכל השאלות הללו יש תשובות. אלא שלרוב, חוסר היכולת שלנו להבחין בתמונה בשלמותה, מעצם העובדה הפשוטה שאנו לא חשופים לה, מכתיבה לנו מראש חוסר הבנה.
לכן אל הגננת, כמו גם הסייעת, עלינו לגשת בצנעה ולבטח לא בהתנשאות כמי שיודעים יותר. כי אנחנו לא יודעים יותר ולא מבינים יותר. אפילו אם נראה לנו שכן, אפילו אם כן, הרי שאם בטובת הילד (שלנו) אנו רוצים, עלינו לקדם הבנה ושיתוף פעולה. בכך נצליח ככל שניתן למי שאמון על חינוך ילדינו את הכבוד הראוי, ונתייעץ לפני שנייעץ, ונקשיב לפני שנשמיע, ובעיקר נדע שמה שלא בשליטתנו, ממילא אינו בשליטתנו.
כאשר ילד נכנס לגן, הוא מתפתח בסביבה שאינה מושלמת. בינינו, גם כאשר הוא יוצא מן הרחם. התפקיד שלנו הוא לשדר לו שאנחנו סומכים עליו ואכן לסמוך עליו. לסמוך עליו שיידע להתמודד עם התייחסות אשר שונה מזו שהוא רגיל לקבל בבית, עם אכזבות, עם תסכולים. אנחנו לא נשנה את העולם למענך. לא כי אנחנו לא רוצים. כי אנחנו לא יכולים. אבל אנחנו כן יכולים לטעת בך את הביטחון שאתה מסוגל "על העולם הזה", שהוא עולם משתנה מרגע לרגע – היום גננת כזאת ומחר גננת אחרת, מחר מורה כזאת ומחר מורה אחרת, קטן עליך.
את המסר הזה הילד יקבל כאשר הוא יראה וירגיש שהגננת שלו היא הגננת שלו ולא של ההורים שלו.
דני גיל, אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי.
מעניין מאוד. למי שמתעניין בנושא גני ילדים, גננות והיחס להורים ולילדים גיליתי לא מזמן בלוג מרתק של גננת ישראלית. ממש מומלץ
http://secretsfromgan.blogspot.com/
אני הייתי מנסחת את זה באופן יותר כללי:
לכן אל כל אדם עלינו לגשת בצנעה ולבטח לא בהתנשאות כמי שיודעים יותר. כי אנחנו לא יודעים יותר ולא מבינים יותר. אפילו אם נראה לנו שכן, אפילו אם כן, עלינו לקדם הבנה ושיתוף פעולה. בכך נצליח ככל שניתן לכל אדם את הכבוד הראוי, ונתייעץ לפני שנייעץ, ונקשיב לפני שנשמיע, ובעיקר נדע שמה שלא בשליטתנו, ממילא אינו בשליטתנו.
אתה כל כך צודק ואנחנו ההורים נוטים לשכוח את זה, בתור מי שיצא לה לעבוד פעם או פעמיים בחייה בגניי ילדים, אני מכירה את הצד האחר הזה, מכירה את הצד של הסייעת…
תחושת הבדד (כמו בהיברידי חחח) והחוסר אונים מול ההורים המודאגים, היא מובנת, אבל גם מעיקה לפעמים, כי כסייעת אני לגמרי מבינה את ההורה הדואג והמוטרד,אבל גם כאמא, אני מצפה שיבינו את הלחץ שלי.
אני משאירה בידיהם את הדבר היקר לי מכל…
כל היום הוא שם, מה נשאר לנו מהילדים שעתיים שלוש ביום?
הדברים שכתבת נכונים, אבל אני לאחרונה נתקלתי בתופעה הפוכה. ישנן גננות שמדברות בהתנשאות להורים, מאשימות אותם בהתנהגויות שונות של הילד, אומרות להם כיצד לנהוג בבית. ישנן גננות שכאשר ההורים אומרים להן פרטים חיוניים על הילד, הן פוטרות את זה כשטויות, הן הרי מנוסות יותר ומבינות את הילד יותר. אם גננות היו מתייחסות לדברי ההורים (כמו צורת ההיפרדות בבוקר שמתאימה לאותו ילד, בררנות מסויימת באוכל, קושי חברתי כלשהוא), הרי שהיה קל יותר לכולם, לילד, לגננת ולהורים.