מכתב למשטרת האמהות / ריקי כהן
הטלפון המציק מאמא בדיוק כשנדנדתי את הקטנה בפארק, בחום האכזרי והנוגש הכריח אותי לחשוב, ומה היא עשתה איתנו, שלושה ילדים, בחופש הגדול? בלי טלוויזיה בשנים הראשונות, בלי מחשב מעולם, בלי פארקים מושקעים? הלב מתכווץ מהצחיחות של האפשרויות שהיו לה, מההיצע הדל של אפשרויות התעסוקה. בתי קפה עם מנות ילדים ומפעילה? מד"ב בשביל אמא שלי בזמן ההוא.
בטוקבקים השבוע באתרים השונים האשימו אותי שפתחתי כאן אתר קיטורים, ואני דווקא לא מקטרת (כמעט) על הילדים בחופש הזה, למרות שמותר, בחיי שלא אלשין למשטרת אמהות הטאליבן מהתקשורת, שמסבירות לי כמה ילדים אני חייבת להביא, ואיך אני צריכה לחזור למאורה הנשית שלי, ההיא משנות החמישים, שבה אין מתלוננות נשים על מצבן, אלא עומלות ושותקות.
לא מזמן חזרתי לעבודה במשרה מלאה, כרגע הקטנה בגן, הגדול היה בקייטנה, וברווח הימים בין קייטנת ההמשך נסע עם אבא וסבא לטיול, סידור שהוא נס קטן.
לקטנה רקמתי שבוע של פיצויים בצורת פארק ופיצה, ים עם בני משפחה, ביקור חבר לגן, בריכה, ותיאטרון הבובות של המדיטק. אלו יקררו את המצפון הרותח, יש לקוות, שכן לאחרונה הבילוי המועדף כאן הוא רביצה במזגן, קצת קריאת ספרים או ציורים, למי נותר משהו בתאים כדי לעשות יותר מזה. האמא הדמיונית שמפתחת תוכניות העשרה מהחלל, קצת מתה עם הילד הבכור, למדתי בדרך הקשה שאין דבר כזה. חופשים על חופשים ללא תוכניות סדורות תוך פנטזיות על זמן סוכר; זמן שבו אני מסננת פעילויות בקריטריונים יצירתיים ודידקטיים, ובעיקר מצליחה להיות איתו במשך שעות מבלי לאבד את הדעת ואת עצמי. הכישלונות האלו לימדו אותי לקח חשוב, לחשוב קטן, לתכנן קטן, לא לדהור על רכבת הרים של אטרקציות, למצוא את האוצר באי מעש. לפעמים זה מצליח, לפעמים אני מזנקת איתם החוצה שוב, להתאוורר.
בעוד שלושה שבועות יהיה הזמן שלי לבחון את עצמי, האם שבועיים בבית עם הילדים יכולים להיות הרמוניים במידה מסוימת למרות טרור החום הזה, למרות המזג הקופצני שלי והאילוצים השונים. האם זה חופש? קשה לי לקרוא לזה ככה עד הסוף, להיות עם ילדים זה גם עבודה, שברוב הימים גורמת לי ליפול סחוטה מכל כוחותיי למיטה. אני מקווה שהם יזכרו משהו בכל זאת מהימים האלו והחופשים האלו, שהם לא ישאלו את השאלות ששאלתי בפתח הפוסט, שהם ילמדו שאפשר וצריך לוותר לעצמך.
ההתבגרות שלך כאם פשוט מקסימה.
מי שהגה את השילוב הזה של חופש לילדים ביולי אוגוסט ראוי לתלייה!
אפרת – מסכים ומוסיף – למה לעזאזל חשבו שקייטנות שנגמרות ב 22 ליולי באמת עוזרות לנו? זה עוד 5 שבועות שלמים של חופש ! כמה כבר הם צריכים. הרי אחרי שבועיים הם (הילדים) כבר מתחרפנים ומחרפנים אותנו. יקוצר החופש הגדול מייד!!!!
הי ריקי,
בתור האמא הדמיונית עם התכניות מהחלל (אהבתי את התיאור…), אני דווקא רואה את זה קצת אחרת. נכון מאוד, "חופש" זה בטח לא, כלומר לא להורה האחראי, כלומר לא לי. ואצלי לא מדובר ב- 3 שבועות, אלא ב- 6. חופש זה לא, ועבודה קשה, תובענית, ותכופות גם כפוית-טובה – בהחלט כן. אבל אני מראש מתייחסת לתקופה הזאת בדיוק כך. כן, כן. תצחקי עליי חופשי
– אני מתכננת פעילויות לחופש תקופה ארוכה מאוד מראש, ואני לא מתכוונת לפעילויות כמו "קניון", "סרט" ו"מקדונלדס". ואז, דווקא מפני שזו תקופה של *עבודה*, ודווקא מפני שאני גם חוששת מפניה, ודווקא מפני שלפעמים הימים איומים ונוראים, אף ילד לא מרוצה ממה שתכננתי וכולם מזיעים ועצבנים – פתאום מתברר לי שלפעמים הימים הם חוויה מגבשת של כיף עילאי. הרי בכל זאת יש רגעים של כיף ב"חופש" הגדול, רגעים שלא יכולים להתממש במהלך שנת הלימודים והעבודה השוטפת.
שורה תחתונה: הייתי מצמצמת את החופש הגדול לשבועיים בקיץ ועוד שבועיים באמצע השנה. זה היה טוב בהרבה לכל הצדדים (חוץ מהמורים). אבל בהנתן המצב, אני מתכוננת לגרוע ביותר (למרות שבזמן התכנונים תמיד נדמה לי שצפויה לנו תקופת עינוגים ממש, אשרי גן העדן של השוטים) – ואז מופתעת לטובה.
בקיצור, שנעבור את זה בשלום, ואם קיטורים יכולים לעזור, אזי הם מבורכים!…
אין שום רע בלקטר. זה בעיני לא מתנגש עם שום דבר. החיים כל כך מורכבים . ניזכרת איך הקטן הודיע לי היום בצהרים- "אמא הכנתי לך עוגה אני עושה לך הומולדת", כשהוא גורר לתוך הסלון דלי מלא בחול ובוץ ומצהיר "פתחתי את הברז לבדי".
רציתי לכעוס על הלכלוך והחול אבל לא עמדתי בחיוך וההתלהבות שלו. אז חייכתי וניקיתי ושיחקתי גם קצת בבוץ עם "העוגה" שהכין אבל אני מרגישה שהרווחתי כל קיטור וקיטור ביושר ובעבודה קשה.
הם מקסימים , הם מדהימים ואני מתה עליהם אבל הם גם יודעים לעצבן בדיוק באמצע שיחת טלפון חשובה או לשפוך מיץ ליד המחשב. אגב הם גם מזהמים את כדור הארץ בכמות החיתולים והאבקת כביסה (: ואני מתה עליהם, כבר אמרתי?
אבל אם לא נקטר אז מה נשאר לנו?
מסכימה עם רוני שאוהבת את ההתבגרות,גם אני מרגישה שינויים באמהות שלי. אני דווקא נהית פחות סובלנית. מה שקבלתי באהבה כשהם היו קטנים (ע"ע יום הולדת עם בוץ פה בתגובות) היום אני פחות נהנת ממנו. כאילו די לא? הם כבר צריכים להבין שגם אני בן אדם.
החופש הגדול שלי בין החורים של החוויות מחוץ לבית, כולל בעיקר אותי מעולפת על הספה או מול המחשב, ואותם עושים מה שהם רוצים – שזה אומר אינספור עטיפות שלוקים מפוזרות בבית והם על המיטה שלי רואים טלויזיה. זאת ההגדרה שלהם לחופש
הפוסט הזה מביא את מושג האמצע במיטבו (למרות שאמצע, מעצם הגדרתו, אנחנו יודעות, הוא אף פעם לא 'במיטבו')
כל הכבוד לך – קסם אמיתי כתבת.
תודה רבה. אני יודעת אם זה התבגרות? אולי זה כימיקלים
אני תמיד פחדתי מאמצע, בחיי. תמיד הדפתי אותו . אפרת, כל הכבוד על ההקרבה עם הבוץ, נשמע לי לא קל. הבוקר מיהרתי לעבודה והקטנה מאוד רצתה דווקא לעשות אמבטיה לבובה. בגלל שאבא לא נמצא, הלכתי איתה, ונהניתי מאוד מהעליצות שלה.
אדווה, גם אני הייתי מסתפקת בשבועיים, שלא לדבר על העלויות המטורפות, אבל לא הבנתי איך זה גם ימים איומים ונוראים וגם חוויה של כיף עילאי, זה התנגש לי. אני לא מסוגלת להיות פרודוקטיבית כמוך, צריך גם כשרון דידקטי, ואם את הולכת על קייטנה משלך, יש לך אותו. ואגב, אצלינו לא הולכים למקדולנדס יותר מפעם בחודשיים שלושה, לקניון קצת יותר וגם מזה אני מנסה להיגמל.
לא התכוונתי שבו-זמנית גם איום ונורא וגם כיף עילאי. יש ימים כאלה ויש ימים כאלה, ולפעמים יש עליות ומורדות בתוך אותו יום.
ובעניין המקדונלדס למול הפרודוקטיביות בשעשוע הילדים, אני חושבת שאת "תת-מעריכה" את הכשרון וההשקעה שלך עצמך… מה, זה 1 או 0? ברור שלא. את דווקא מפעילה אותם, להערכתי, יותר מההורה הממוצע.
מצטערת על הפדיחה, אבל אני ממש ממש לא סובלת בחופש, זה די קל, צריך פשוט להחליט לא לעשות עם הילד\ה שום דבר שלא היית עושה לבד.
אני למשל בחיים לא היתי חושבת ללכת לבד ללונה פארק, אני גם מתעבת קניונים, מתעצבנת בתורים להצגות ילדים, משתעממת עד מוות בגינות משחקים, מקבלת בחילה ומיגרנה בברכות שחיה רועשות ,נרתעת מליצנים ומפעילות אמביציוזיות בתחפושת דורה , ומעדיפה לעבור טיפול שורש ולא "לטייל בכייף עם הילדים על הטיילת".
אנימתעצבנת בפינות הליטוף, מתקוממת בקרקסים, מרגישה עצב עמוק בגני חיות, ומפחדת עד מוות מחבורת האימהות שמתגודדת ליד הגימבורי והמתנס",( במיוחד מאלה שלא מפסיקות לחייך).
לעומת זאת אני אוהבת תערוכות (יש המון גלריות עם מזגן ), אוהבת לרכל ולהתפלסף עם לחברים (לפעמים גם להם יש ילדים, ולפעמים אפילו גג בו הילדה יכולה להחליק על רולר בליידס ), אני מתה על חנויות ספרים ודיסקים, משוגעת על שוק הפשפישים ועל חוף הים אחרי הצהרים , נהנית לעשות צורות מבצק ולטגן ולאכול ציפס, אוהבת את הפלנטריום, וגם לראות סרטים (אפילו אם הם של ילדים) בבית קולנוע גדול עם המון פופקורן , אני אוהבת סושי ופסטה, אוהבת לקרא ולשתול שתילים (שקונים בשוק בשני שקל). ובמיוחד אני אוהבת להשתרע על המיטה ולשחק בדיגדוגים.
כשחושבים על זה , מדובר בעצם בכלל די עתיק ובסיסי " מה ששנוא עליך אל תעשה לילדך", חבל שלקח לי כל כך הרבה חופשים וסבל כדי להיזכר בו. .
נורית, עקרונית מסכימה אבל זה לא מעשי כל הזמן כי יש דברים שאי אפשר לא לתת להם, זו התעללות. ים, בריכה, ג'ימבורי לפעמים, ופעילויות לילדים כמו הצגות שאותן אני די מחבבת. גם סרטים. אני משתדלת כיום להמנע מפעילויות שגורמות לי סבל כמו אירועים המוניים, אבל יש דברים שנראים לי מאסט, ורגשי האשמה שלי איתי…
רק בודקת אם עכשיו תמיד יהיה לי אותו פרצוף ירקרק כאן..