כמה אני לבד / מיכל שרגיל
מיכל שרגיל, נשואה ואמא לבן חצי שנה שחוזרת בימים אלו לעבודה כמנהלת שיווק. בעלת תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול,
אחד הדברים הבולטים בעיני של ההורות בכלל, והאמהות בפרט, זה הבידוד. כאילו אין סביבי אמהות (אבל יש המון).
משהו בכמות הסודות שכולן מסתירות משהו באופן בו השיחה כל כך לא פתוחה
כל כך לא אמיתית. שיחה הנשארת רק ברמת הסיסמאות, והאמירות המוכרות, השחוקות, המובנות מאליהן, משאירה אותי, האמא הטרייה, והאשה (הקצת פחות טרייה) – לבד.
לגמרי לבד.
לא. לא לבד. יש לי בן זוג שהוא גם החברה הכי טובה ועוד הרבה יותר, אבל בכל זאת לבד.
היכן אחוות הנשים? האחיוּת? המכנה המשותף הכל כך חזק שלנו – הריון, לידה ואמהות?
התחושה הזו בערה בי במהלך ההריון. התחושה הזו בערה סביב הלידה. זו הסיבה שעטפתי את עצמי בנשים יועצות, מהסוג שכן מדבר; דולה, יועצת הנקה, יועצת מנשאים, מורה לבייבי יוגה.
ככל שנקף הזמן, התחושה נמוגה, הבטחון התבסס, הגוף החל לחזור לעצמו, בני החל לתקשר עמי, בשמחה, וכך הצורך במישהי שתבין דהה מעט.
אבל מחר הוא הולך לראשונה לתינוקיה בגן ילדים, ואני מרגישה שוב שאני לא מכירה נשים בסביבתי שמרגישות את מה שאני מרגישה, ואני דווקא לא שבורה, או הרוסה מהעניין. לא בוכייה. וזה בדיוק מה שמרגיש לי שוב אחרת. כמו סוג של בידוד.
אני מאד נהנית מהזמן עם בני. כבר מעל חמישה חודשים שאנחנו יחד, אבל עוד מעט צריכה לחזור לעבודה. ובכלל, איני יכולה להכחיש שהימים סביבו מעייפים…
אמנם בן זוגי מאפשר לי לישון הרבה (יחסית), מבשל עבורנו, דואג שיהיה לי זמן למקלחת ארוכה – ובכל זאת, אני שם האמא במשרה מלאה.
ולפעמים פשוט אני רוצה ערב לעצמי, להיות זומבי מול איזה משחק מחשב טיפשי – וזהו.
הערב, למשל, מצאתי שאני נהנית מקיפול כביסה, והכנת סלט, ולו רק משום שזה תפקיד שונה מהתפקיד שחזר על עצמו בחודשים האחרונים: החלפת חיתול, הנקה/האכלה, לשיר שיר, ולהשכיב לישון.
אז מחר הוא הולך לגן. אני אלך איתו, ואהיה עמו קצת, ונראה איך יהיה לו. אני לא כל כך פוחדת, אני בטח לא שבורה ולא בוכה. אני מבינה שזה יהיה השיעור הראשון שלו במציאות שבה מי שצועק יותר חזק זוכה לתשומת לב.
שבה הוא לא מרכז העולם. שבה יש עוד ילדים שצריך לטפל בהם ולהתחשב בצרכיהם
ואני חושבת שהוא יהיה בסדר. שהוא יסתדר. מבחינתי, אם הוא יחזור מהגן במהלך השבוע הזה, השבוע הראשון,וימשיך לישון טוב, כמו שהוא ישן כבר חודשיים ויאכל טוב, כמו שהוא אוכל ויהיה שמח, כמו שהוא- אז זה בסדר. זה בסדר שהוא מתמודד עם קושי ושבמהלך היום הוא קצת בוכה, כי יהיה בסדר, אני משכנעת את עצמי.
עבורי זה יהיה סוג של מבחן, עד כמה הילד הזה מרגיש בטחון שאנחנו כאן בשבילו, אני ובן זוגי, שאנחנו יכולים להתרחק, אבל תמיד נחזור.
ואם לא, אז מה? הרי לא אוכל להישאר איתו בבית שנה שלמה או יותר מזה.
אני לא יודעת מה אעשה אם לא יהיה בסדר, ממש לא הכנתי את עצמי לאופציה הזו.
האם אני מדחיקה?
חכי חכי לאסיפות הורים בכיתה ח…..
אני מאוד מבינה אותך, וזוכרת את הבדידות האיומה הזו. לי מאוד עזרו פורומים של אמהות ברשת אז.
אתמול פגשתי את גיסתי שילדה תינוקת ראשונה לפני ארבעה חודשים. היא אמורה לחזור לעבודה ב1 לספט', והבוס שלה לא מוכן להתגמש, היא מבחינתו צריכה לעבוד כמו קודם, עד חמש, זה אומר שהיא אמורה לחזור לתינוקת בשש. ואחר כך מדברים על איכות חיים.
ההתייסרות שלה הייתה אמיתית, היא אמרה בכאב שאין שום אפשרות גם לעבוד וגם להיות אמא, אני רוצה לראות את הגבר שיגיד דבר כזה על עצמו. אגב, היא מנהלת משאבי אנוש בחברה גדולה. ראיתי שהנטיה שלה היא לוותר על התפקיד והכסף, אולי חלקית ואולי אפילו לגמרי, כי היא מבינה שהיא אמא, והכל השתנה, אבל מסביבה היא לא מקבלת תמיכה לכך, כי לא קל היום בשוק וכו'. פעם לא הייתי מדברת ככה – הייתי אומרת שאשה שמוותרת על הקריירה שלה נכנעת, מוותרת על עצמה. היום אני חושבת אחרת, תינוקת בת כמה חודשים צריכה אמא, או אבא, ולא שעתיים ביום. צריך שאלו שנכנסים לזה יבינו את המחיר.
ריקי כהן
אגב, בקריאה נוספת
זה לא לבד
זה בידוד, הייתי קוראת לו, בידוד נשי
הזכרת לי איך הרגשתי כאשר הכנסתי את ינאי לגן. כמוך, הייתי מוקפת חברות באותו שלב אבל באיזור הגיאוגרפי שלי לא הכרתי אף אחד והייתי מלאת חששות ושאלות. גן זו התמודדות חדשה גם לילד וגם לאמא (איכשהו במקרה שלי בן זוגי פחות היה חרד). כל שלב של היפרדות מהילד הוא שלב קשה ואצלך זה גם בגיל צעיר יותר.
אני חושבת שהרגשות שלך טבעיים מאד ונורמליים ואת מוזמנת לשתף ולחלוק אותם.אני מזהירה אותך שבגן או אצל המטפלת את תראי דברים שלא תאהבי כי לכל אישה יש סגנון טיפול שונה ומטפלת היא לא אמא. וכל זאת הילד שלך ימשיך לקבל אהבה מהוריו והמשפחה המורחבת והוא יהיה בסדר גמור גם אם יהיו חריקות (בגבולות הנסבל, כן?) אצל המטפלת.
תמיד אפשר גם להחליף. לעניות דעתי בגילו חשוב בעיקר שהוא יקבל חום ואהבה (ומזון, ככה… בקטנה…)
ולגבי העבודה, יקח זמן לחזור לשגרה. אל תהיי קשה מדי עם עצמך. את בפאזה אחרת בחיים. מקווה בשבילך שתהיה לך שם גם אוזן קשבת. תתפלאי כמה שפה משותפת מוצאות אימהות במקום העבודה.
נכון, הכניסה הראשונה למסגרת היא קשה מאוד, לפעמים (לרוב?) לאמא יותר מאשר לילד. אבל היא גם מציינת את תחילתה של היציאה מהבידוד שאת מדברת עליו.
בגן תכירי אמהות שחלקן הכניסו את ילדן לראשונה ממש עכשיו, כמוך, וחלקן כבר וותיקות יותר, אבל עברו לא-מזמן בדיוק את מה שאת עוברת עכשיו, ועם אותה מסגרת בדיוק. עם הזמן, ככל שהילדים יגדלו, גם תרצו יותר להפגיש ביניהם לאחר שעות הגן, ותראי שבלי שהרגשת, פתאום הפכת לחברה קרובה של כמה מהן. נכון, חברות היו לך גם קודם, אבל כאן מדובר באמהות לילדים בגיל של הילד(ים) שלך, שנמצאים בדיוק באותה המסגרת של הילד(ים) שלך, שגרות קרוב אלייך, ושיש לכן אינטרס משותף להפגיש בין ילדיכן (הרי בשנים הראשונות, חיי החברה של הילדים שלכן תלויים בחיי החברה שלכן…)
עם חלק מהן תמצאי, מן הסתם, שפה משותפת, והשיחות יפסיקו להיות "אוטומטיות". אחוות הנשים נמצאת שם. קצת סבלנות, ותהפכי לחלק ממנה. בהצלחה!
[...] אם בכלל אפשר להסביר לגבר עד כמה חזק המכנה המשותף הזה שמיכל כתבה עליו – הריון, לידה ואימהות. עד כמה התחושות סביבו הן כל כך עוצמתיות שהן לא [...]
פרדוקס האישה המודרנית: צריכה להמשיך ולשים את הילדים בראש מעייניה, ומצופה להמשיך ולבנות קריירה, ולמצוא עניין בעוד המון דברים. המון כבר נכתב על הנושא, אבל לא על הפתרונות, כי כל אחת מוצאת את הפשרות שלה באופן מאוד אישי. אלו תמיד פשרות, אף פעם לא פתרונות אמיתיים.
למזלי הטוב יכולתי לחזור לעבודה באופן הדרגתי, ולא להתייצב בשמונה ולחזור בחמש, אבל גם ככה זה לא קל.
ויש גם תחושות הפוכות שאף אחד לא מדבר עליהן, למשל – היציאה לעבודה הרגישה בשבילי ממש יציאה לחופשה של כמה שעות. באותן שעות יכולתי להיראות טוב (ולא עם שביל חלב שנפלט רק לפני רגע). ידעתי שאני מסוגלת להתמיד במשימה בלי לחשוב שכל רגע מישהו עלול להפסיק אותי (כמה זמן למשל לוקח לתלות מכונת כביסה שלמה בבית? לפעמים יום שלם). נהניתי משיחה עם אנשים שיודעים גם לענות. והעיקר – לא להיות לבד.
ועכשיו לפתרון החלקי שלי – מטפלת! עם הבת הראשונה זה היה ממש אכזרי, כי מצבי הכלכלי הרשה לי לקחת מטפלת רק לשעות בהן יצאתי מהבית לעבודה, שהיו לא רבות, אבל נדרשה לי גם עבודה הכנה בבית שלא הצלחתי לבצע. ספרתי בחרדה כל שעה. עם האחרים כבר היתה שם מטפלת גם כשעבדתי בבית, ויכולתי להתפנות לחיות עוד כמה שעות בשבוע. (כן, לפעמים מה שהיה דרוש לי זה גם לנקות את הראש עם משחק מחשב מטומטם, או שיחה בטלה)
הכי חשוב – שהמטפלת תתאים לאמא, לתינוק רובן יתאימו. אם היא אוהבת ילדים במידה סבירה – הוא כבר יסתדר (אחרי שיצרח…), אבל אם היא לא תתאים לך – את לא בדרך לפתרון, אלא רק מקריבה עוד קורבן. לי היה הכי חשוב שהיא תתייצב בכל שעה שאסכם איתה בלי להבריז, ושתאהב את הילדים. התפשרתי על הרבה דברים אחרים… לצערך הרב – המטפלת היא לא האחת שתבין אותך ותוציא אותך מבדידותך, כי המטפלת היא בדרך כלל זו שמוותרת על קיומה למען ילדים.
גם בשלב מאוחר יותר, כשהילדים הולכים לגן – החזקתי מטפלת (עם שני ילדים ומעלה בבית – זה גם די משתלם, כי סכום הצהרונים + פתרון לימי מחלה + עבודות הבית הקלות שעשתה היה שווה את המחיר).
מי בכל אופן מוציא אותך מבדידותך? כבר נאמר כאן, וזה ממש נכון, שההורים של הילדים בגן הופכים להיות סביבה חברתית, ובתוכם תמצאי בודאי שפה משותפת עם עוד אם כמוך. מרבית החברים שאנו מבלים עימם כיום הם משפחות ש"שודכו" לנו בזכות ילדינו, והפכו לחברים אמיתיים אבל זה יקח זמן, עם עוד הרבה מסיבות בגן, אסיפות הורים, ומפגשים אחרי הצהריים בגינה או בבית. ומצד שני – לא יוצאים מזה לגמרי, והחופש הגדול של הילדים שאנו בעיצומו הוא תזכורת די טובה גם בשבילי לתחושה שמישהו שואב אותך כל הזמן רק בשבילו!
נורא עצוב… אולי בגלל שבעלך הוא גם החברה הכי טובה שלך…? אולי את פשוט צריכה להתאמץ למצוא נשים חברות? החברות שלי הן הסיבה היחידה שאני מסוגלת לגדל ילדים. רק בגלל הבונדינג שיש לי איתן והעידוד שהן נותנות לי אני מסוגלת לסחוב חלק מהימים.
הי מיכל.
אין ברירה אלא להכיר בכך שהחיים שלנו משתנים,אבל גם אנחנו משתנות,מסתגלות עם הזמן לאמהות הזו שהופכת להיות חלק מתוך תעודת הזהות הפנימית שלנו,ולא כקלישאה.לי דווקא קרה משהו מופלא מאז ההורות-גיליתי שיש לי מכנה משותף אדיר עם הורים כהורים,ללא תיוגים קודמים שתייגתי אותם בעבר.פתאום יש לי הרבה יותר חברים וחברות שלנו מכנה משותף-האהבה וההתמודדות עם הדבר הזה שהופך להיות היקר לנו מכל.לי אישית,המון מחיצות נפלו וקרו חיבורים נפלאים עם אנשים שהכרתי שנים ולמעשה לא הכרתי בכלל.שיהיה לך בהצלחה עם ההתמודדות החדשה הזו,אני בטוחה שתינוקך ילמד להסתדר ואפילו להנות מהמסגרת החדשה,ואת אתו..
יעל.
יובל, עם הערות כאלו, אמשיך להישאר הרבה זמן לבד…
את כל-כך צודקת, ריקי, אבל היום בדיוק חשבתי על העניין הזה: איך אפשר "להבין את המחיר" לפני שנכנסים לזה? איך אפשר להבין ששוויון קיים, בדרך-כלל, רק בפנטזיה, או לפני שנולדים ילדים? איך אפשר להבין את התובענות, את הטוטליות, את המשמעות של האמהות, או את האמהות המשמעותית, הדורשת לא "זמן איכות", אלא כמות אדירה של זמן, של סבלנות, של פתרונות יצירתיים, של פיצול אינסופי של קשב, וכן, גם של ביטול עצמי מסוים הכרחי? הרי העניין הוא לא שמישהו מכריח אותך לוותר על העבודה שלך, או על החלק היחסי שלה בחיים שלך; אלא ש*את עצמך* כבר לא מוכנה לתת לה, או לכל דבר אחר, את המקום שהיה להם קודם.
האם באמת אפשר להבין כל זאת לפני ההפיכה לאמהות? אני לא חושבת. אני, לפחות, הייתי רחוקה מזה שנות אור עד הלידה הראשונה…
אפשר להבין. אני לא יודעת להצביע על איך בדיוק אפשר, ואולי לא כל אחד יכול, אבל יכולה להעיד על עצמי שמאז ומתמיד – באמת מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל קטן – התובענות הזו של ההורות הייתה לי ברורה מאליה, באופן חד ומוחשי לגמרי.
ודווקא אין לי אחים קטנים, ולא הייתי עדה בילדותי לגידוןל תינוקות בכלל, אז אין סיבה ברורה למודעות הזו, אבל היא תמיד הייתה שם, ועדיין כאן (אין לי ילדים), לפרטי פרטים ממש.
לא יודעת
גם כשאני עובדת פחות שעות, הרבה פחות למה שזה היה פעם
זה משאיר לי בבוקר שעה עם בני
ואחרי הצהריים עוד 4 שעות
וזהו
מי יודע מה המידה המספיקה עבור הילדים?
מה שברור, זה שגם אם נוותר על הקרייריסטיות הטוטאלית
עם ילדים אי אפשר לוותר על הכנסה שנייה, כך שאין שלא נהפוך את זה
אנחנו נשארים עם כמה שעות "איכות" (?) עם הילדים. וזהו
היי ג'וליאנה
ראשית, תודה על תגובתך המבינה.
בינתיים, במבט של חודש אחרי
המעבר של שנינו ממש בסדר
יחד עם זאת, אני לא נתקלת ביותר מדי שפה משותפת עם אמהות בעבודה
כלומר, כן, מדברים על מחלות, חיסונים, והשוואות (איך לא?)
אבל לא באמת על רגשות ומחשבות עמוקות יותר.
מקווה שאת צודקת
אמתין בסבלנות…
הוא עוד פצפון בשביל זה