עלבון דמוגרפי/ ללא שם
15 בינואר 2011 
6 תגובות
הכותבת ביקשה להישאר לא מזוהה.
בתקופה האחרונה מדברים רבות על זוגות שאינם מעוניינים בילדים. מדברים גם על הלחץ להרות וללדת, על ההתערבות הגסה של החברה הישראלית ברחם שלנו, על טיפולי הפריון המוגזמים והלא נחוצים, על השכנים החטטנים, על המשפחה השואלת ועל הצורך לרַצות את כולם כל הזמן. משפחות חילוניות מולידות בשנים האחרונות שלושה ילדים. שלושה זה השניים החדש. ומדברים גם לא מעט על המנטליות של ילד "ספייר". שיהיה. ליתר ביטחון. אם יקרה, חס וחלילה טפו טפו טפו, משהו לאחד הילדים. למותר לציין, אין לי שום דבר נגד רוב המשפחות, קרי אלה עם שני ילדים ויותר, ואינני מטילה ספק שהן מאושרות מבחירתן הלגיטימית.
אבל גם שני הורים וילד אחד הם משפחה. ולגיטימית.
אני אמא לילד אחד. אני לא גרושה ולא חד-הורית.
לפעמים נדמה לי שבעיני החברה זה גרוע בהרבה מזוגות שאינם רוצים ילדים כלל. איש אחד אמר לי פעם: עדיף לא ללדת בכלל מאשר ללדת ילד אחד. יש גם הערות אחרות, תכופות יותר ולכאורה פוגעניות פחות: מה, הוא לא בודד? לא עצוב לו? לא משעמם לו?
תודה על הדאגה. לא עצוב לו, לא משעמם לו והוא לא בודד. האם הוא מקנא בילדים אחרים? בטוח. האם ילדים אחרים מקנאים בו לעתים? ודאי. האם יהיו לו טענות כלפינו יום אחד? מן הסתם. במובן זה הילד שלי לא חריג. יהיו לו טענות כלפי ההורים מפה ועד להודעה חדשה.
אבל אנחנו לא רק החריג בחברה. אנחנו עלבון דמוגרפי של ממש. אנוכיים, מוזרים, אולי אפילו שונאי ילדים.
פעם חשבו שילד יחיד הוא בהכרח ילד מפונק, אנוכי, מבוגר מדי. מחקרים מן העשורים האחרונים מראים שאין כמעט הבדל בין ילדים יחידים לילדים לא יחידים. שום מחקר לא הצליח להוכיח את הסטריאוטיפ שילד יחיד הוא בודד, אנוכי, מפונק עד העצם וחסר כישורים חברתיים.
מספר הילדים היחידים, וביניהם, אולי מפתיע, גם ילדים להורים שהיו בעצמם יחידים, הולך וגדל בארצות הברית עד כדי שיש הטוענים שמשקי בית עם ילד אחד עשויים להיות "המשפחה הממוצעת" החדשה. מחקרים מקיפים של טוני פלבו, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית וסוציולוגיה באוניברסיטת טקסס וילדה יחידה בעצמה, בדקו מאות יחידאים, singletons , משנות השבעים ואילך, בעיקר בארצות הברית. המסקנה הכללית היא שהילדים האלה אינם שונים מהותית מילדים אחרים, מלבד העובדה שבדומה לילדים בכורים, גם יחידאים הגיעו לתוצאות גבוהות יותר במבחני אינטליגנציה, לציונים גבוהים יותר בפסיכומטרי וכדומה. ילדים יחידים הם לעתים קרובות בוגרים, אינטלקטואלים, מרגישים נוח יותר בחברת מבוגרים, אינדיווידואליסטים.
מובן שילדים יחידים מקבלים יותר תשומת לב, מכיוון שהם זוכים לכל המשאבים שיש להוריהם לתת – יותר חוגים, יותר זמן עם ההורים. זו גם הסיבה שיש להם לעתים קרובות ביטחון עצמי גבוה והם מרגישים מוּגנים מאוד. תשומת הלב המוגברת עלולה כמובן להפוך אותם למפונקים. אבל כמו בכל דבר ההורים צריכים למצוא את האיזון הנכון. ילדים יחידים יכולים להרגיש חלק מקהילה, ממשפחה מורחבת ולמצוא בני משפחה וחברים שהם "כמו אחים".
הורים רבים מסבירים את הבחירה ללדת יותר מילד אחד לא בהנאה שלהם מן ההורות או בצורך שלהם לאהוב עוד ילד, אלא במחשבה שהבכור שלהם זקוק לאח או לאחות. מיתוס הילד היחיד המפונק, סינדרום הקיסר וכו', עדיין רווח, ודאי בישראל, שבה כידוע ילדים זה שמחה וכל מה שקשור לרחם שלנו הוא עניין לאומי בעל חשיבות עליונה.
ואכן, אנחנו, משפחה חד-ילדית, חווים סוג של הרמת גבה במקרה הטוב והדרה במקרה הפחות טוב, גם בחברת אנשים שמחשיבים את עצמם לנאורים, מתקדמים וסובלנים. הם לעולם לא יודו כמובן, כי זה ממש לא בון טון. הם הרי מקבלים בזרועות פתוחות את מושג המשפחה המשתנה – משפחות חד-הוריות, משפחות של שתי אמהות וכדומה. אבל אנחנו, חריגים יותר מה"חריגים", מוּדרים מכל מיני שיחות על הקשיים בגידול ילדים, כי מה אנחנו מבינים? יש לנו רק ילד אחד (זה הרבה יותר קל, יש פחות הסעות, פחות כביסות, צריך לקמבן פחות ולכן גם אין לנו זכות להצטרף לקיטורים, חלילה). ואנחנו לא תמיד ההעדפה הראשונה באירועי משפחות למיניהם כי לילד השני והשלישי לא יהיה עם מי לשחק.
קשה לאנשים להאמין איך ייתכן שלא רצינו עוד ילד. אולי היו לנו בעיות, אולי אנחנו כבר מבוגרים, אולי אנחנו אנטי-סוציאלים ולא נהנים מההורות שלנו. נכים רגשית?
יש לי משפחה קטנה ונהדרת. יש לנו הוויי משפחתי נפלא, יש לנו חום ואהבה והרבה שמחה. יש לי ילד מקסים. לא חסר לנו כלום. אולי רק טיפה קבלה?
תודה על הפוסט המנומק והמצויין הזה. כתבת אותו תענוג. אכן אבחנת מהתנסות צורבת מגמה שהייתי צריכה כבר לטפל בה. דיברתי על זה קצת בהתלבטות ילד שני בטור שלי בויינט פעם, אבל החלטתי כן לעשות עוד אחת, ואני חושבת שהכותרת מדוייקת, זה עלבון דמוגרפי כמו שאבחנת, למוכי החרדה, וזה גם עוד משהו, אנשים אוהבים לראות שגם אחרים כמוהם באותה סירה. הם יודעים כמובן שגם ילד אחד זה קשיים, לפעמים אפילו יותר, אבל הם יתנשאו עלייך כי מה את מבינה. את מיתוס הילד האנוכי הפרכתי מזמן בעזרת חברים שהכרתי שהיו יחידים.
גם אני רוצה להודות לך גם ובעיקר כי השמעת גם את קולי. בעקבותייך גם אני כתבתי על הנושא. הרגשתי חזקה יותר ובטוחה יותר לאחר שקראתי את הפוסט שלך.
לא קל להיות יוצאי דופן אבל מחובתינו כאנשים בוגרים לעמוד מאחורי הבחירות שלנו ולא לנסות לטשטש אותן בתירוצים שונים לסביבה המנג'סת.
מודה שהתעייפתי מלנסות להסביר למה בחרנו כך וכיום למי שאינו קרוב מספיק אני אומרת שמנסים ולא הולך.יותר קל מלהיכנס לויכוח העקר הזה ולחזור על אותן סיבות שוב ושוב.
חבל שאין לי מספיק כוחות להגיד לאנשים שזה לא עניינם.
מה נסגר איתך? מי שאמר לך משהו שיחפש ת'חברים שלו. מה את בכלל דופקת חשבון??? מי שלא רוצה ילדים לא צריך. מי שרוצה ילד אחד מעולה לו, ומי שרוצה 10 ילדים שייקח בחשבון שהשכנים לא אמורים לגדל לו את הילדים. ילד אחד יש לך? גדלי אותו בכייף.
אני דווקא נתקלתי לאחרונה בתגובות ההפוכות:
בחרתי ללדת 3 ילדים ברצף, בגיל צעיר. אני מקבלת על כך הערות בלי סוף (רק אתמול אחותי אמרה לי ש"הגזמתי"…- מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה לדעתה? לדחוף אותם חזרה??)
אם זה בהערות כאילו- הומוריסטיות על זה שהקטנה כבר בת שנתיים אז איך זה שאני לא בהריון או בדיחות על הקמת קבוצת כדורגל, וכלה בביקורת נוקבת על כך שהילדים שלי מפסידים כי הם "לא מקבלים יחס אישי"…
גם אני יכולה לבוא ולומר שזה בגלל שאנשים שלא בוחרים כמוני מקנאים בי או מתקשים לקבל שאני שונה, אבל אני מעדיפה לראות את הגורם המשותף לכל הסיפורים ולהסיק שאנחנו הישראלים עם מאוד חטטן שדוחף את האף לכל מקום, יש בזה חיובי- למשל כשרואים אותי עם עגלה נאבקת לעלות במדרגות ישר יבואו לעזרתי, ויש עוד דוגמאות רבות. ויש בזה שלילי, כשבטעות לוחצים על נקודות רגישות. אבל בשורה התחתונה עם זה אנחנו חיים…
התחלתי עכשיו לכתוב בלוג באתר 'נשים מדברות אימהות', על החוויה של להיות זוג עם ילדה אחת, כי השלמתי סוף סוף עם הרעיון שככה זה יישאר ואני רוצה להגיע למקום יותר טוב עם עצמי ביחס למשפחה הנהדרת, אך מצומצמת, שלי. מרגישה כל כך יוצאת דופן, אז שמחתי להיתקל בפוסט הזה… אני דווקא רציתי עוד ילד, אבל כמוך מתמודדת עם התחושה הזאת של להיות כל כך חריגה בחברה הישראלית. תמיד בודקים איתי למה אני לא מאמצת/מקבלת תרומת ביצית/מנסה מסעות שמאניים…
התחלתי לכתוב את הבלוג כי אני מאוד אשמח לשמוע כל מיני זוויות ותחושות של הורים לילד יחיד, ושל ילדים יחידים, על משפחה 'משולשת'…
http://www.medabrotimahut.co.il/?p=2356
קשה כאן, בארץ, להסתכל על מי שלא "הולך בתלם" (כן, יש תחושת תלם…)ולקבל בשלווה, בהבנה, בשמחה. אני חושבת שזה לפעמים מפחיד, מאיים ומעמת עם הבחירות שהרבה הורים עושים או בוחרים לא לעשות.משם נובע הקושי. לראות מישהו שממש בחר אחרת בהקשר לנושא משמעותי (הורות, למשל)מפגיש אותנו עם הבחירה/חוסר הבחירה שלנו.