בדיוק היום לפני שנתיים זה קרה. זו היתה שעת צהריים, ואני ישבתי לי בחדר שלי, במשרד עורכי דין שממוקם במרכז ת"א שבו עבדתי אז, כשהבוס שלי הודיע לי שהוא רוצה לדבר איתי. ולמרות שכבר שיערתי במה מדובר, כי היו סימנים מקדימים, כשהוא הוציא מפיו את המשפט "החלטנו לפטר אותך", הלב שלי החסיר פעימה. אף פעם לא פיטרו אותי. זאת אומרת, אף פעם לא פיטרו אותי מעבודה אמיתית. פיטרו אותי מחברת קייטרינג שעבדתי בה, אחרי שלא הצלחתי ולו פעם אחת במשך חודשיים להעביר תכולת מגש בשלמותו ממקום א' למקום ב'. מאז ועד היום, אני מסתכלת בקנאה מוסווית על מלצרים בעלי יכולת איזון מרשימה במיוחד. יש מי שמבחינתו מלצרות היא עבודה זמנית וסתמית שעדיף שלא לעסוק בה. מבחינתי מלצרות היא עבודה נחשקת שאינני מסוגלת לבצע.

כחודש אחרי הפיטורים, בעוד כולם הולכים לעבודה בבוקר, מצאתי את עצמי משייטת בנחת בין שיעור יוגה אשטנגה למתקדמים בהולמס פלייס ובין עמידה בתור בלשכת התעסוקה כשאני לבושה בחליפת טרנינג מעוצבת של היינס. נראה לי שזה היה התמריץ שלי להתחיל ולחפש עבודה. חיפשתי במודעות דרושים, הלכתי לראיונות עבודה, ישבתי וניסיתי לשכנע אנשים שהמגרעה הכי גדולה שלי היא פרפקציוניזם ונטייה לעבודה מוגזמת, וששנתי נודדת בלילה אם הותרתי חלילה מטלה לא גמורה על שולחן העבודה.

אני לא יכולה להצביע על הרגע הזה, שבו זה קרה. שבו התחלתי לשים לב לשעון. לא לזה שעל היד, לזה הביולוגי. אותו שעון ביולוגי, עטה באותה עת מבטא תורכי קל ונשא את קולה של סבתא שלי, המשוועת לנינים. קולות אחרים התחילו בוקעים מתוכי. קולותיהן של השחלות שלי, המבכות את מר גורלן, שגרם להן לחיות בתוך אישה שרוצה להיות עורכת דין קרייריסטית ומצליחה, בעוד הן נרקבות להן אט אט ונמנע מהן ייעודן העיקרי בחיים – להיות איבר רביה ולהעמיד שורה של צאצאים. מבועתת ממצב השחלות שלי, מיהרתי להכנס להריון. מיותר לציין, שמאותו רגע שבו הוגדרתי כ"אישה הרה", סיכויי למצוא עבודה צנחו פלאים, וכך ביליתי את כל תקופת ההריון שלי באותה חליפת טרנינג מעוצבת של היינס, רק במידה גדולה יותר, ובאותו שיעור יוגה, רק לנשים בהריון. לשכת התעסוקה, באופן מפתיע, לא השתנתה.

9 חודשים לאחר מכן, הפכתי לאמא מאושרת. קשה להסביר את השינוי שהתעורר בי בעקבות המאורע. מאדם שאפתן, חרוץ ובעל מוטיבציה לעבודה קשה, הפכתי לאדם שהסיפוק העיקרי שלו בחיים הוא קריאה חוזרת ונשנית בספר "איה פלוטו", וקפצוץ עליז עם זאטוט על הידיים באמצע הקניון עם חבורת אמהות מזדמנות.

מאז דחיתי שוב ושוב את חיפוש העבודה – בגיל 3 חודשים חשבתי לעצמי – אני הרי לא אכניס את בני בכורי למשפחתון כשהוא בן 3 חודשים, זה גיל כ"כ קטן וחסר ישע, איך אני אדע אם מתייחסים אליו יפה? הרי סיפורי הזוועה על מטפלות מתעללות מכים גלים בחדשות בערך אחת לשבוע, ומאיפה אדע שילדי האהוב, האושר של חיי, לא נמצא עם אישה שטן שמכריחה אותו לאכול ברוקולי חי בשעה שהוא כפות ברגליו ומשתלשל מהתקרה?

בגיל 6 חודשים חשבתי לעצמי – שעכשיו חורף, ושפעת החזירים משתוללת לה. אני בטח לא אכניס אותו למסגרת כשהוא עשוי לחזור הביתה חולה במחלה שתהפוך עורו ורדרד וזנבו מסולסל.

בגיל 9 חודשים חשבתי שעדיף כבר לחכות עד גיל שנה – חיכיתי כ"כ הרבה, מה זה כבר עוד 3 חודשים?

בגיל שנה שבא עלינו לטובה לפני שבועיים, חשבתי שעכשיו כבר קיץ וחופש גדול, ועדיף שיתחיל בשנה הבאה, התחלה חדשה עם כולם.

נראה לי שאילולא התערב האבא של בני האהוב, אותו מאגר שפוי יותר של 50% גנים שמכיל בני, ורשם אותו לגן, הייתי מושכת את הפרידה ממנו לפחות עד הגיעו למצוות, אם לא לצה"ל.

וכך, בספטמבר אנחנו נפרדים. הקטנטן שלי נפרד ממני והולך לגן, ואני, דומעת ומפזמת לעצמי את "הגוזלים שלי עזבו את הקן", נפרדת מהזהות האימהית הטוטאלית שאימצתי לעצמי בשנה האחרונה, ויוצאת, אחרי שנתיים של אבטלה, לחפש לי עבודה. אני מודה שבשלב כלשהו קסמו לי הפרסומות ברדיו לקורסים כגון "מכללת צעד ראשון" (ההיא שסיפרה ש"אני בתור אמא, גיליתי מקצוע מהנה ומספק…" נשמעה די משכנעת), השתעשעתי ברעיון של לעצב בגדים לילדים (למרות חוסר כישרון משווע בכל הקשור לאמנות), וחשבתי לקחת עוד כמה ילדים אליי הביתה ולפתוח משפחתון (למרות חוסר כישרון משווע להשתלט על יותר מילד אחד). בסוף החלטתי לחפור ולמצוא את מי שהייתי לפני הלידה, אולי לא אותה אחת בדיוק, אולי גירסת 2010, ולחזור להיות עו"ד. לזאטוט שלי יש ימי הסתגלות בגן, שבו אני אמורה ללוות אותו עד שיתרגל להיות שם לבד, בלעדיי. אולי גם אני צריכה עבודה שבה אפשר להביא את הזאטוט לשבוע, שיהיה איתי, עד שאתרגל להיות שם לבד, בלעדיו.

Tweet This Post