נגד טרור ההורים המשקיעים/ ריקי כהן

יום העצמאות? הצחקתם אותי. ביום הזה ישבו המוני משפחות עם ילדיהם, זבחו ושרפו חיות, בעוד אחד מהטקסים המשפחתיים החברתיים שלנו. אנחנו לא השתתפנו בו, ולא שעלינו על איזה פטנט אחר לציין את עצמאותנו. משבע ושלושים על הרגליים, אנחנו עמלים על תעסוקת הילדים. צרכיהם נראים לי ככל שנוקפות השעות ביום הזה כמכונת השמדה לחיוניות הזוגית שלנו, ככל שהיא שם עדיין, אני כל כך מקווה.

התקנת ארוחות, ניקוי וסידור הם החלק הקל בסידור הזה, העול של להעסיק, להפעיל, להכיל, לשחק, להקשיב, להתווכח, ולא אמשיך כדי שהמשפט יהיה תקני, הופכים אותנו לאנשים מרירים ועייפים, שמחכים לתורם לנוח, כשהאחר לוקח פיקוד. מזה לא ייצא סקס שמח היום, שוב.

לא פעם אני תוהה אם ריבוי ימי החגים על הריטואלים המשפחתיים שלהם, והיעדר סבא-סבתא שמוכנים לקלוט את הילדים ולחלוק בעומס, משאירים לנו איזשהו סיכוי. לא פעם אני מקנאה בחיי החברים הגרושים שלי, ובחירות שלהם כשמי שהיה בן זוגם לוקח אותם ליום-יומיים, לחוש שוב את הליבידו והחופש שלהם. אין לי שום רצון להתגרש, אבל בעיני מדובר בשיטה מנצחת.

כשאני חושבת על זה בהקשר יותר רחב, אני מבינה שבית הכלא שלנו מורכב מציות נואש להטפה המתמשכת והרודנית שציוויה הראשון הוא, תהיו הורים משקיעים. מה פירוש המושג, זה נתון לפרשנות, אבל בשכבה שבה אני חיה, חלק מהסטטוס החברתי מורכב מפעילות "איכותית" שנעשית עם הילדים,  נכונות להשקיע בהן שעות רבות, להגביל את צריכת הטלוויזיה, וחס וחלילה לא להזמין בייביסיטר בשבת, יום המשפחה האולטימטיבי.

אני מפקפקת כבר שנים בטרור ה"הורים המשקיעים", זה שמצווה עלינו במדיה, ואנחנו מטמיעים מכוח רגשי האשמה והצורך שלנו להתחברת, להיות בתלם. אני רואה את המחיר באינסוף זוגות עצובים ובודדים, חלקם הלכה למעשה כבר, ושואלת אם אין דרך לבסס אידיאולוגיה קצת שונה בחברה שכל כך פנאטית לערכי המשפחה והילדים. מה זה אומר? מעט הזנחה בריאה? אנוכיות מסוימת של ההורים למען השרדותם? אני עדיין צריכה לעבוד על הסלוגנים.

האם יקום כאן דור של ילדים שיאשים אותנו ב"הורות יתר", כפי שעולה במחקר של צבי טריגר וגאיה ברנשטיין, והקרבת החיים האישיים והזוגיים למענם. אם לא יגדירו לעצמם עמדה הפוכה שבעצם תזיק יותר מאשר תועיל, רק מתוך התנגדות ומרד טבעיים.

זה קצת עצוב, אבל בימים אינטנסיבים כאלו, אני רואה אותנו כעבדים יעילים של השיטה החברתית הזו. רובוטים קטנים של הפחד לא להיות טובים. לא שאין הנאה בחלקים מסוימים מהנוכחות עם הילדים, אבל צרכיהם מבתרים את החיוניות שלנו לאבק, ובערב, לרוב שנינו קורסים אל נחמת המיטה, מי עם ספרו ומי עם הלפטופ. ועכשיו עלי לסיים, הבטחתי לילדים גלידה היום.