צ'ט עם הפסיכולוג: הכי חשוב זה עקביות
תמליל הצ'ט שנערך בין משתתפות "אמהות אובדות" לפסיכולוג גיל ונטורה. עוד בשיחה: איך לדבר עם ילדים על תקיפה מינית, על השתלבות חברתית בגיל שלוש וחצי, ועל המשפטים הכי חשובים להורה.השתתפו: רונית כפיר, נעמה לב ארי, נעמה אביאור, שרון קסטן, עדי בן טוב לן, ענבל קליין וריקי כהן (שמופיעה בשם me).
גבר אחד, שש נשים בצ'ט
naama: בני, עומר יהיה בן שלוש במאי, הוא נכנס לראשונה לגן בספטמבר (היה איתי בבית עד כה), הגננות טוענות שיש לו בעית השתלבות, הן משוות אותו לשאר הילדים ובחינה חברתית הוא קצת מאחור, רק לאחרונה יש ממש התקדמות, הוא מתחיל להשתלב, הוא משחק עם שאר הילדים ומשתתף, הן עדיין טוענות שאני צריכה לקחת אותו לאיבחון. לי נראה שהוא פשוט לוקח את הזמן, זה גן עם 35 ילדים ושלוש גננות
gil: יא אללה, שאלה ראשונה ואני כבר מתחיל להתעצבן. למה אבחון? למה בשלוף? נעמה יקרה, מה הדבר הכי חריג ומדאיג שעומר עושה?
naama: כלום. אני לא רואה משהו חריג חוץ מהעובדה שיש לו בעיה עם מוצקים. הוא עדיין עם הרבה סימילאק אבל גם פה יש התקדמות משמעותית
gil: הנה אחלה דוגמה איך קלישאות ריקות מתוכן – "השתלבות חברתית" הן הצעד הראשון בדרך ליצירת פרנויה מיותרת. עומר הגבר היה עם אימא בבית, הוא מתנסה בסיטואציה חדשה וצריך זמן לעכל אותה. ס-ב-ל-נ-ו-ת
naama: זה מה שאני חשבתי
me: למה ילד צריך להשתלב בגיל שלוש וחצי? הוא נורא קטן
naama: כשהוא איתי אין לו שום בעיה ממה שהגננת מציינת. הוא עוד לא בן 3
gil: אגב נעמה, הוא כן משתלב. בדרך שלו ובקצב שלו. יש אלפיים וחמש דרכים שבהן ילדים נורמליים מגיבים לסביבה האנושית, בוחנים אותה ויוצרים איתה קשר
naama: זה בדיוק מה שאני חשבתי, קבעתי לו פעמיים תור ופעמיים ביטלתי, לפני שבועיים היא תפסה אותי שוב וייעצה לי לעשות את זה, אז קבעתי שוב בקשר לאוכל, הייתי איתו פעמיים במרפאת אכילה, היא קבעה שאין לו שום בעיה וזו אני שלא מאפשרת לו, היא טענה שאני צריכה לקטוע לו באחת את הבקבוקים ונורא קשה לי לעשות זאת, זה הגורם המנחם היחיד שלו.
gil: תגידי – אמר גיל בקול מחרחר מלחמה – איפה בעלך בכל הסיפור?
naama: אתה צריך לראות איך הוא מתרגש כשאני מביאה לו את הבקבוק
Inbal: היי, אני רק שאלה
naama: בעלי חושב שהן מבלבלות את המח.
נעמה אביאור
gil: שאלי ענבל
Inbal: מה נשמע?
Inbal: הבת שלי בכיתה א' וכל עניין שעורי הבית הופך לאישו מאוד מטריד
gil: נעמה, מה שבעלך אולי היה רוצה לומר זה שהן לוקחות להן את הפריבילגיה להתייחס לאספקט אחד בחייו של עומר ואת זו שרואה את המכלול ומקבלת החלטה ממכום של מנכ"ל ולא מהנדס ייצור
Inbal: בעיקר בזכות בית הספר שזורק את הכדור אל ההורים ומעביר להם את האחריות.אני מתלבטת עד כמה "לנדנד" לידה עם שעורי הבית או לעזוב את הנושא בכלל.
נטיית הלב שלי היא לעזוב.
Sharon: ענבל אני מסכימה עם הלב שלך … לצאת ממשחקי הכוח של הכנת שעורי הבית, מי שנתן אותם שיקח עליהם אחריות.
gil: ענבל נשמה, ראשית זה לא כזה קונספט הזוי שהורים יקפידו על כך שהילד יכין את שיעורי הבית (בלי עצבים, חכי שנייה) – זה כל הקטע של מודלים…
Inbal: אבל אז מה קורה כשמגלים שהילדה לא עשתה שעורים? או שיקרה ואמרה שאין…נכון נכון. אני מסכימה איתך
naama: אז אתה אומר ללכת עם תחושות הלב שלנו, אני זוכרת שלי עד גיל בית ספר בכיתי כשאימי שמה אותי בגן, הפרידה ממנה תמיד היתה לי קשה.
gil: עם מי?
Inbal: איתך. שזה לא הזוי שהורים יקפידו וכו'. אבל הייתי רוצה להעביר את האחריות לעניין לידיים של הילדה, שהיא תדע שזאת האחריות שלה ואנחנו כאן בשביל לעזור אם צריך
gil: אם הילדה נופלת ומקבלת פצע, את מטפלת נקודתית בהתחלה, נכון? אותו כנ"ל עם שיעורי בית – אם שיקרה ותיחמנה, סמנו לה בדרככם שזה פויה – באמירה חמה, הסבר, סנקציה או גירוש מהבית עד גיל 18 ענבל, האחריות היא של הילדה בקטן ושלכם בגדול – היא מתרגלת את העניין הזה ואתם בדיוק כמו מורי נהיגה – גם לכם יש פדלים.
ענבל קליין
kfir.ronit: הי, כאן כפירונ ית, אפשר להגיב?
me: בטח
kfir.ronit: גיל – לא מבינה למה שלנו בגדול? לפי ראות עיני, גם הבן שליבכתה א, האחריות היא עליו ואני רואה שהוא מבין את זה לחלוטין.
Sharon: גיל – גם אני לא מביננה למה האחריות של הכנת שעורי בית היא של ההורים
kfir.ronit: מבחינתי אם לא הכין שיעורים, ואני מחכה לתוצאה שתהיה מול המורה, לא מולי, הבעיה היא שלרוב אין את הדיוק של תהליך ותוצאה כי המורה לא בודקת שיעורים כל יום אולי..
Sharon: מורות שנותנות שעורי בית לא נותנות את זה כדרך לתרגל את חוש האחריות של הילד אלא כהספק של חומר ותרגול kfir.ronit: נדמה לי שקראתי איפהשהוא שיש תהליכים חברתיים אותם לא ההורם אמורים לעשות, אלא קבוצות אחרות – בני גילם, חברים, מורים. אני יכולה לשאול כדי להפגין אכפתיות, אבל לא בשביל להיות שוטר.
gil: כי בסופו של יום אתם מופקדים על הפיכתו מיצור משתולל ומבלבל למבוגר משלם מס, ואין סתירה בין השניים – אף אחד לא פטור פה – הוא אחראי על הכנת השיעורים, ואתם אחראים על כך שחעמוד באחריותו – זה לא משחק מילים קטנוני. אחריות היא מושג מופשט לאללה ולוקח המון זמן להושיב אותו בנשמה. הילד צריך – כמה קלישאי – לתפוס אתכם ואת המורים כמצויים בייסיקלי באותו צד.
kfir.ronit: למה צריך?
Sharon: אם המטרה הייתה לקיחת אחריות אז גם ההתנהלות מול אי הכנה הייתה אחרת ואז אני כהורה הייתי מוכנה להיות שותפה לתהליך הזה
kfir.ronit: אני מראה לו שאני סומכת עליו שהוא יודע מהי אחריותו, בכך שאני לא חוקרת ושואלת, ואני מראה לו שאני מאמינה ביעילות המערכת בכךשאני משאירה לה (למורה) את הצד של לבדוק אם הכין או לא.
gil: רונית, אותם תהליכים חברתיים יתרחשו ממילא – סוציאליזציה של הוגנות, כבוד וכו'. כמו כן – וודאי שאת צריכה להיות שוטר! זו הקפדה על גבולות בפורמט שילד יכול להבין. יש כל מיני סוגי שוטרים – אבל לכולם יש מדים וכובע (פורמלי, יעני)
רונית – מה שאת מראה זה דבר מתוחכם ומורכב, לא בטוח שזה מה שהילד רואה, מה גם שהוא מצוי רק בראשית שלבי החשיבה הפסיכולוגית שלו
kfir.ronit: לדעתי יש בכך לקיחת אחריות מהמורה והבעת חוסר אמון אם אני מסגלת לעצמי את תפקידה. בדיק כמו שאשאל את בעלי אם עשה משהו עליו סיכמנו: הילדים מבינים מכך שאני לאסומכת עליו באחריות שאני יודעת שהיא שלו.
מקווה שהייתי מובנת. לדעתי זה מאד בסיסי וזה עובר גם אצל ילד בן 7. לא צריך להיות מתוחכם מדי בשביל זה
Sharon: ואולי להחליף את המילה שוטר במילה תומך – הכנת שעורי הבית זו אחריות הילד ואני נמצאת כתמיכה לתהליך ולא כשוטר משמעת – הנעה פנימית , כבר אמרנו ? איך זה יגיע עם אני אהיה שוטרת
gil: יש לי רעיון גדול – תגידו לו בפשטות שאתם יחד עם המורה. שאתם שומרים בבית והיא בבית הספר. דברו ישירות ואל תסמכו על כך שהדברים ישתמעו. רבאק, זה ילד חמוד ולא עורך דין
kfir.ronit: לי נשמע שאם ילד בכתה א' לא מכין שיעורים צריך לבדוק קודם כל מדוע.
לשבת ולדבר ולהבין, ומשם להחליט מה עושים, כשהילדה יודעת שהאחריות היא שלה.
gil: בכיף, שווה לשאול, אבל ההסבר הכי הגיוני והכי מתבקש – זו הפעם הראשונה בחייו שהוא צריך לספק תוצר כמותי מתוזמן, וזו טרנספורמציה אדירה בשבילו. ברור שיהיו התנגדויות! ועוד משהו :הילד שלך אמור לפגוש תסכולים וכאבים בבית הספר. למעשה, זה אחד הדברים הנפלאים שבית הספר נותן לו – בלי ציניות. המטרה שלך היא לא לזהות אם לילד שלך כיף וטוב בבית הספר, אלא מתי התסכול עבר קו אדום שמחייב התערבות שלך.
me: תודה, גם לי זה עוזר, גם אני נתקלת בהמון תסכול סביב שיעורי הבית
kfir.ronit: מסכימה
gil: הערה לכולן…אתן לא ממש מתות על המורות שלהן, נכון?
עדי: רגע רגע, תפנו אותי בבקשה לשורה בחוזה שמחייבת אותי להיות גם שוטר ביצפר, כי אני לא מכירה בזה
kfir.ronit: גם אני צריכה לספק תוצר כמותי מתוזמן..
Inbal: דווקא זה לא נכון
me: המורה שלו יצאה בשבוע שעבר לחופשת לידה והוא מאוד מוטרד מזה. היא חביבה, קצת דידקטית ושמרנית
naama.levary: הי גיל, תאותת בבקשה כשמתפנה לשאלה נוספת
gil: עדי, אם היית לומדת קרוא וכתוב עם כל החבר'ה כפרות, היית קוראת את הסעיף בחוזה האבולוציוני שאומר שהמטרה הגלובלית של ספקי השירות הנקראים הורים היא להכין את הילד לאט ובהדרגה לחיים הבוגרים. נעמה, כולי שלך ואצבעותי לשירותך
Inbal: אני חושבת שהמורה של הבת שלי היא קצת צעירה ולא מנוסה – אולי ההפך ממה שמטריד את ריקי… אני הייתי רוצה לראות מסגרת קצת יותר נוקשה ושהילדים קצת "יפחדו" מהמורה
עדי: סבבה, גיל. כמה שאני סתומה ולא יודעת קרוא, אני ממש לא חושבת שזה תפקידי, או בכל אופן – שזוהי הפרשנות. אבל זה שלי. רק שלי. סורי. אני חרא אמא.
Sharon: לא מסכימה שהמטרה שלי או של בית הספר היא להכין את הילד לחיים,
gil: סבבה ענבל, אמרי זאת למורה ותגבי אותה
me: הגיעה לו מורה חדשה, ילדה, ממש ילדה
Sharon: החיים הם כאן ועכשיו
gil: יאללה חברים – קצת סדר!
naama.levary: תודה 
גם לי יש עומר קטון ומקסים, בן שנתיים וחודשיים, שמתקשה מאוד לדחות סיפוקים. נכון, זה הגיל, זה טבעי וזה התפקיד שלו, אבל כשהוא לא מצליח לעשות משהו, או לקבל משהו, הוא זועם בצורה חסרת פרופורציה, שלא תואמת את יכולת הביטוי הגבוהה שלו בדרך כלל.
gil: עדי – כל אימא שבודקת עצמה וחושבת שהיא חרא לא יכולה להיות חרא בי דפיניששן
gil: נעמה, יקרה, מה זה חוסר פרופורציה? היכולת המילולית שלו לא נובעת מאותו מקור כמו היכולת לדחות סיפוקים. הן עשויות לתמוך זו בזו, אבל אינן זהות.
naama.levary: אני מתכוונת, שהוא מסוגל בהחלט לומר "לא נעים לי", "אמא תפסיקי", וכדומה, אבל ברגעים מסויימים כשלא מקבל משהו הוא צורח ומיילל גם אם כל כולי מכוונת מטרה להביא לו/להרים לו/ לתת לו מה שמבקש.
Inbal: אוי, אנחנו כאלה קלישאות…
עדי: חחחחח.
naama: גיל, אני חוזרת על השאלה שלי לגבי האוכל.
gil: ענבל, אתן לא קלישאות, אתן אנושיות, ואתן עסוקות לטעמי בדבר הרבה יותר מהותי מהבלי "האח הגדול"
naama: זה שהוא עדיין מחובר לבקבוקים ורק לאחרונה התחיל ממש לאכול אוכל מוצק.
naama.levary: נעמה, לגבי האוכל, אם הבקבוק נותן לו נחמה לא הייתי מפסיקה אותו, רק מגבילה.
naama: אני מגבילה, מתעקשת שהוא יאכל ויש התקדמות רצינית בנושא
gil: נעמה – אם את מכוונת מטרה להעניק לו זו לא בהכרח האופציה היחידה. אפשר לסמן לו לדקה שלמה ש"זה מה יש".
naama.levary: במהלך הדקה הזו זה לא מניח את דעתו והוא ממשיך להשתולל.
naama: אוכל מענין אותו והוא מוכן לנסות דברים ויש אפילו מאכלים שהוא אוהב, אבל את פעולת הלעיסה הוא לא ממש מבצע לחלוטין, עדיין נרתע מחתיכות אוכל גדולות. אבל בתחושה שלי זה גם משהו שיסתדר בקרוב
naama.levary: נעמה, ניסית לאמן את שרירי הפה שלו? גם לנו הייתה בעייה כזו. הרבה תרגילים עזרו לי- אם תרצי מחוץ לצ'אט אשמח לספר לך
gil: רק עכשיו שמתי לב שיש שתי נעמה – סילי מי. אני מסכים שהעפה חותכת של הבקבוק היא לא בהכרח רצויה.
riky: רציתי לשאול משהו בנושא אחר
gil: מסכים עם נעמה ל. שהתנסות מוטורית בפה יכולה לעזור, אבל לא צריך לשכוח שהפה הוא איבר חושי שיכול להיות רגיש למרקמים שונים – ואני שונא קוטג' – אז לאט לאט ובהדרגה.
gil: אל תשכחו כמו כן שהפה הוא ערוץ למידה עיקרי של הילד, אז כן שווה לבנות על הסקרנות שלו ולשלב זאת במשחק
Sharon: אני נתקלת עם הבן שלי בנושא שקשה לו מאוד להבין שקיים הבדל בין ילדים ומבוגרים, הוא תופס בקשה ממנו או הוראה כממש השפלה- אשמח לדיון בנושא זה אם אפשר – גבולות.
gil: יאללה ריקי, שתפינו
שרון, תני דוגמה.
me: באופן טבעי אני מאוד מוטרדת מנושא התקיפות המיניות. יש לי ילד בן שמונה וילדה בת שלוש וחצי. אני ממש לא יודעת איך לדבר איתם, אני מבוהלת מאוד. ממש. איך ללמד את הילדים שלי שלא יתנו לגעת בהם. אני אקדים ואומר, שאמא שלי לא ידעה לצקת בי את הכוח הזה.
gil: קודם כל ריקי, דברי פשוט וישיר, עם כל ילד בנפרד, משום הבדלי רמה מתבקשים.
me: אוקיי.
naama: שאלה מעולה
me: מה לומר להם בלי להעביר להם פחדים וחרדות.
gil: שנית צריך לנסח כלל פשוט – להיות בנוכחות מבוגר שסומכים עליו, ללכת כל פעם שאתה מרגיש לא בסדר. לספר/לשחק ליד מבוגר
Sharon: דוגמא – אני לא אלך לישון עד שאתם , זה לא פייר שאתם ערים ואני לא.
Inbal: מעבר לכללים – אני אוהבת לדבר עם הילדים דוגרי, להסביר בדיוק מה הכוונה ולמה אנחנו מתכוונים
me: ואיך ללמד ילדים לא לשמור סוד מעיק
gil: ראשית, ריקי, אם הילד מתאבן זה טבעי! זו סיטואציה מפחידה וזה לגיטימי להתאבן. שנית, אנחנו צריכים לעשות את המקסימום הסביר להפעיל מוניטורינג שלנו או של מישהו מטעמנו
me: בעוד שנה הוא יתחיל לחזור לבד מבית הספר. ואיך אני אדע שהבת שלי בגן
gil: שלישית, תנצלי הזדמנויות בגינת המשחקים כשאת רואה ילד לבד, או מישהו מתנהג באחריות ופונה למבוגר, או אפילו שמישהו אחר לא מוכן שיגעו בו – במאבקים בין ילדים וכיו"ב – וחזקו אותה
naama.levary: בעיני זה גם עובד הפוך- אני לא מרשה לו ללטף חתול בלי לבדוק שהחתול "פנוי רגשית" לליטופים, אני לא מחייבת אותו לנשק דודות, ובכלל מראה לו בהתנהגויות הכי קטנות שיש לו זכות בחירה על גופו. בהתאם לגיל כמובן…
gil: ועוד משהו סטטיסטי – השיעור הממשי של התעללויות עדיין זניח, מפתיע ככל שזה ישמע, והיכולת של ילד לתקשר עם האחר ולבטוח בו היא סימן לנורמליות ולהורות טובה.
Inbal: לי יש תחושה שאנחנו מתעסקים עם העניין הזה קצת יותר מידי…בדיוק מה שגיל אמר
me: אני מרגישה הפוך, שמתעסקים פחות מידי
naama.levary: זה נשמע יותר מדי עד שהסטטיסטיקה דופקת לך בדלת
gil: שימי לב נעמה שאנחנו לא רוצים לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה – אם ילד לא ילמד לחלוק מגע ולהנות ממגע זו עשויה להיות סוגיה הרבה הרבה יותר בעייתית
me: בילדותי זה היה ממש שגרתי ששולחים ידיים.
Inbal: אני לא ממעיטה בערך הטראומה והאסון הנורא כשדבר כזה קורה, אבל מרוב שאנחנו מזהירים ילדים הם מסתובבים מאובנים.
גם בילדותי ריקי – לכל אחד היה / יש דוד כזה…
naama.levary: לא, לא, לא הובנתי נכון. אני מאוד מעודדת מגע וחבקנות, אבל אומרת שצריך לבדוק קודם אם יש נכונות בצד השני.
שרון קסטן
me: אצלי הם ידידותיים וחביבים לעולם, ולאנשים חדשים
לניצן יש אמון נאיבי באנשים חדשים.
gil: תודה לאל ריקי וענבל – אנחנו הפכנו כל כך היסטריים בנושא המגע עד ששוכחים את החשיבות הקריטית-קריטית שלו להתפתחות
כי ניצן אופטימי ונורמלי – באשמת אימא שלו!
me: היא.
אני שומעת אותה מדקלמת מהגן שאסור לגעת בגוף שלה כי הוא רק שלה. אבל לפעמים זה קורה עם אנשים שמוכרים לנו
gil: שרון לא שכחתי את השאלה שלך – תצטרכי ללבוש קודם כל את המסיכה הקשוחה – "זה מה יש" ואולי רק אח"כ את המסכה האמפתטית והמסבירה
me: ובעוד עשר שנים אני אשאל אותך איך ללמד ילדה לא לשכב עם אף אחד כדי שיאהבו אותה
gil: אגב,שרון הייתי נותן לגיטימציה לתחושה שזה לא פייר ואומר לו במפורש – "קלטת היטב, יש דברים שלילדים אסור ולגדולים מותר, וזה באמת יכול להרגיז.
ריקי עכשיו את עומדת לחטוף – אוי ואבוי לך! אין לנו שום דרך לנבא כרגע מה יהיה הסגנון הרגשי-מיני של הילדה, אבל דבר אחד אני מבטיח לך – ילדה שנאהבת, מפתחת את כשרונותיה ויש לה דימוי עצמי יציב – יהיה קשה מאוד להכניס אותה למיטה ולפרפר אותה כמו שסהר עשה לאיילה.
me: LOL
אני מבינה שאתה צופה. ליבי ליבי לאיילה
הבנתי שהסיפור שם נגמר.
naama: באמת? נגמר?
me: ככה זה כשבוחרים גברים רעים
naama.levary: מה? אבל כל כך הגיע להם זה את זו
gil: חברה, עזבו את האח הגדול, בואו נחזור לאחים הקטנים.
me: אבל במשפט האחרון שלך הרגעת אותי
עדי: בנושא הפחדים קשה לי לגעת, אבל בנושא מערכת החינוך הייתי כבר עמוק בתוך מלחמת הכריות. כנראה שאיחרתי את הנושא. ממתינה לבא אחריו
gil: הסבר?
עדי: למשל שאף פעם בחיים שלי לא בדקתי לו שיעורים, מתוך עיקרון (שאימצתי כמובן)
gil: תגידו, עכשיו לי יש שאלה. מי יכולה לנסח לעצמה בתוך חמש דקות את התיאוריה ההורית שלה?
עדי: חמש דקות? לא יכולה
me: איזו תיאוריה הורית? אין לי תיאוריה. אני רוצה לגדל ילדים שאוהבים את עצמם ויש להם בטחון עצמי. לגבי איך עושים את זה, אנא ערף. אני משתדלת
gil: עדי, את יודעת מה, אני רוצה להגיד משהו לכולן שקשור לעקרון שלך. גם לך ריקי. אני מת על זה שיש לך עקרונות – באמת.
ההמלצה הראשונה שכתבתי אי פעם להורים היא גם זו שאני הכי עומד מאחוריה: העיקר שתהיה לכם דרך, ותדבקו בה. הרבה פחות חשוב לי איזו דרך. זה נשמע אולי מופרע וחסר אחריות, אבל בדיוק כמו שפסיכולוגים מגלים לאורך השנים ששיטות טיפול שונות זו מזו משיגות פחות או יותר את אותן תוצאות, כך גם בעיני יש יותר דמיון מאשר שוני בין זוגות ההורים העקביים בארץ הקודש. אני מאחל לילדים שלכם שיגדלו בעולם שיש בו סדר, היגיון כלשהו ואפשרות לנבא "מי נגד מי" ו"מה הולך לקרות עכשיו". אני מניח שככה מסייעים להם להגיע לשלב א' ההכרחי של השפיות – לפתח אמונה ובטחון בעולם החיצוני, ואחר כך בעצמם.
עדי: יאללה. קניתי.
gil: תודה רבה, תשלמי בקופה כשאת יוצאת:)
Sharon: מקרה חרום – טופל – חזרתי – סליחה
me: אתה מדבר על עקביות כדבר החשוב מכל.
Sharon: קראתי אחורה הכל – אני תלמידה טובה
gil: ריקי – כן כן כן. שרון – ראית את התשובה?
naama.levary: בעיני דווקא הטלת ספק בדרך חשובה יותר מעקביות בדרך
me: אני לא מסוגלת להיות עקבית עם עצמי, כך שגם איתם.
gil: הטלת הספק היא מהלך פנימי של ההורה – מול הילד השאיפה היא להיות עקבי – לא באופן מתמטי ופנאטי, אבל הילד חייב להיות מסוגל להצביע על מגמה
Sharon: מסכימה עם המילה עקביות.
naama.levary: ואם המגמה משתנה בעקבות חשבון נפש? ואם הדרך הקודמת רק גרמה צער?
me: גם בן זוגי חושב ככה, אבל מכיוון שלא היה לי דבר כזה, אין לי את זה באופי. ולכן הילדים ישנים איתנו במיטה לפעמים.
naama.levary: מה הביג דיל שהם ישנים אתכם במיטה אם לאף אחד זה לא מפריע?
gil: ריקי כפרות, יש לך בעיה! בתוך תוכך קיים דבר עקבי שנקרא זהות, והוא מאפשר לך לאלתר על ימין ועל שמאל. לילדים שלך עדיין אין את זה מבפנים ולכן הם זקוקים יותר לעקביות חיצונית כלשהי.
עדי: אני מתפתה לענות, מזל שיש פה את גיל. <עדי נושכת שפתיים>
me: עדי, לכי על זה
אני מוכנה לקבל ביקורת
עדי: לא לא לא
me: למה
עדי: מכות, לא ביקורת
me: אני ספורטיבית
על מה מכות? שהם ישנים איתנו לפעמים?
gil: ריקי – אני והגמ'אעה מאוד בעד לינה משפחתית מדי פעם. זו התמכרות סודית שלי לריח הצוואר שלהם בעת השינה.
me: אז יצאתי שפויה
עדי: לא לא על השינה. על העקביות. ראבק אני מקלידה מהר, אבל את מהירה ממני
עקביות חשוב אבל גם גמישות ויצירתיות, איך משלבים את זה ?ולא משאירים אצל הילד בלבול ?
me: טוב, זה בא עם השנים. שאלה טובה שאלה שרון.
עדי: שרון, זה לא נראה בעיני סותר בכלל
gil: משלבים? בקלות – הדרך שלך כהורה מורכבת לתחושתי מארבע-חמש משפטי מפתח, שאתה צריך לתמלל לעצמך, אלו הדברים שהם בנשמתך, וברגע שהם מוטבעים – אפשר ורצוי לאלתר על כל השאר
Sharon: אני משלמת עם הבן שלי מחיר כבד על העקביות – הוא חסר גמישות בהתנהלות שלו , אם חבר אמר לו שהוא יבוא אליו אחה"צ הבן שלי מחכה ליד השער ובשוק מזה שלא באמת קורה …..
gil: אל תשכחו שהחיים והנסיבות המשתנות ילמדו את הילד ואותנו גמישות גם אם לא נרצה
me: גיל, מה הם המשפטים המוטבעים שלך? זה יכול לעזור לי
Sharon: בעצם כמו כל דיון – הסיכום כאן יכוה להיות המילה – "איזון" – למצוא את דרך המלך וללכת בעקבותיה ….
gil: שרון – מהו המחיר הכבד? אכזבה? אולי…אעיר בעדינות… הילד שלך אט אט לומד על בשרו את ההבדל שבין "תמיד" לבין "בדרך כלל"? אולי הוא בעל אופי משלו שמעדיף יציבות? זכותו…
המשפטים המוטבעים שלי? אחד שאני יכול להעלות הוא – בכל סיטואציה לקחת שבריר שניה הצידה ולחשוב מה בעצם קורה פה.
משפט שני – יהיו קלקולים, יהיו תקלות, אפשר לתקן, צריך לעבור הלאה.
Sharon: ובמילים אחרות – זום אאוט.
gil: משפט שלישי – המוח והגוף הם שני התענוגות הכי גדולים ושני המשאבים הכי חשובים.
אני תמיד מנסה ללמד הורים לנסח את המשפטים שלהם, זה הקסם בעיני, אל תשכחו שמטרתי בכל הרצאה ייעוץ או סדנה היא להפוך אותי למיותר. תגידו, אם איש המקצוע צריך ללכת, איך הוא עושה את זה באופן מנומס ותרבותי? אשמח לייעוץ:)
וואו! נורא קשה לקרוא את זה ככה…
ובכל זאת יצאתי עם לא מעט תובנות
וריקי… זה מבהיל כמה החששות שהעלת זהים לאלו שרצים לי בראש כמעט באופן יומיומי