בגיל תשע הייתי שד. לבד לגמרי הגעתי להחלטה שאני רוצה להתחפש ליצור הדמוני, בנוף ילדות שבו כולן התחפשו למלכת המשהו, או נסיכת הזה.  הגיתי, תכננתי, עיצבתי והבאתי להם שד משחת. קלשון אמיתי שעטפתי בנייר כסף, קרניים על הראש, גרביוני גוף שהיו לעור שני על הידיים, הרגליים והראש, וחברו לבגד גוף שחור, וציור פחמי של  מסיכת השטן כפי שראיתי אותה בדמיוני הגועש בגיל ההוא. זה אמנם לא היה יצירת מופת כמו היצורים שנבנו ל"ארץ יצורי הפרא" (רוצו!) אבל הוא בהחלט היה אפל מידי לילדות. אלו היו ניצני הגותיות הראשונים שבצבצו מאישיותי, אבל אף אחד מסביב לא הבין את הפסיכולוגיה השקופה שלי, וכשעמדתי בתחרות התחפושות במושב, על הבמה בין כל הרובין הודים, אינדיאנים, וילדים שאמא תפרה להם תחפושת של בקבוק חלב או עיתון יומי, התגובה שלהם הייתה  ??? אנושי. השד כמו בשיר של יונה וולך "קורנליה", התעייף ופרש, לא מובן, ואני האדמתי מתחת למסכה. ואם הייתי זוכרת איזו תחפושת זכתה לכבוד ויקר, הייתה פה פואנטה מרירה הולמת.

מבין כל החגים, המועדים והריטואלים, פורים בשבילי הוא האמוציונאלי מכולם,  כור גרעיני טעון של פנטזיות ומאווים, של האמהות מצד אחד, ושל ילדיהן מצד אחר ואינדיבידואלי, שמתפתח מוקדם מכפי שאנחנו מוכנות להודות. ואני בכוונה מציינת אמהות, כי עוד לא פגשתי אבא שפורים מטעין אותו במוטיבציות גדושות מתח ורגש סוער כל כך, בציפיות גדולות שמולבשות על התחפושת הזו, שלפעמים נועדה לך עצמך הילדה שהיית ולעולם לא קיבלה את התחפושת שבאמת רצתה, גם אם חשבה לרגעים שכן, ואז ראתה את החברות שלה.

גיל שלוש כנראה

אם המאווים הלא מודעים של המתחפשים היא להציג צד חבוי של אישיותם, אלטר אגו דרמטי, או לפחות לשכנע את חבריהם שיש  כזה, השאיפות הכמוסות האמהיות הן להוכיח לסביבה באמצעות התחפושת כמה יצירתיות ומשקיעניות ובעלות עולם פנימי מעניין הן, גם אם מדובר ב150 שקל שתעלה  תחפושת מוכנה מהחנות. ככה יצא שבגיל שש, אימי החליטה לחפש אותי לציפור אחת, שלדג דווקא, לכי תתחקי אחר המניעים הפסיכולוגים הסמויים של ההחלטה שלה, ציפור שפרנסתה בשליית דגים מהים באמצעות מקורה. היא תפרה לי במשך לילות רבים על מכונת תפירה ידנית גלימה מפוארת ממשי כחול שאליה הדביקה מאות נוצות שנשלפו מכרית ישנה, ונצבעו בחום. אחת אחת, בעבודה מפרכת, ואז בנתה את מסכת הראש והמקור, מקרטון שנצבע בעדינות בשחור וחום. התרפיה הזו, שאחריה עקבתי במשך ימים רבים, צופה בה ובאחותה שנקראה לסייע למלאכה העמלנית של הדבקת הנוצות, הייתה טקס פרטי שלה, שלבסוף הולבש על גופי הטרום התבגרותי ביום הדין. זה היה מסורבל, אקסצנטרי ומאכזב, נוכח כל הילדות היפות בשמלות המלמלה ושיפון, שרציתי להיות כמוהן.

אורית גודקאר, פסיכולוגית, נדרשת לנושא ובמאמר באתר פסיכולוגיה עברית היא מנחמת אותי, "גם למשאלות של ההורים יש לעיתים ביטוי בתחפושות: בן אהוב ונערץ שמולבש בגדי מלכות, תחפושת "גברית" לבת שציפו כי תהיה בן, או להיפך, ועוד. דווקא כאן כדאי להיות זהירים יותר, ולבדוק האם המניעים שלנו בבחירת התחפושת לילדינו אינם יוצרים עבורו מציאות לא קלה או ציפיות מופרזות. אפשר ורצוי לנהל משא ומתן עם הילדים בנושא התחפושת, ולתת מקום של כבוד לתהליך הבחירה המשותף".

גם בתקופה זו קל למצוא אמהות שנטענות באמביציה גדולה ולקראת פורים הופכות לחייטות מצטיינות, מבטאות באמצעות התחפושת את הצורך בהכרה, חיזוקים, ציונים על מסירותן. אצלנו התבקשתי לספק לקטנה תחפושת של ארנב, לגדול של ראפר. תודה לאל על חנויות התחפושות, ועל הדרכות האיפור באינטרנט. את תווית האישור האמהית שלי אני אשקיע במשלוחי מנות, שלפחות טומנים בקופסאות האלו את ההתרכזות גם באחרים.

פורסם במגזין "טיים אאוט ילדים" האחרון, שהוקדש לפורים. הצטרפו לעמוד בפייסבוק

Tweet This Post