אני יזמית. מסתבר שתמיד הייתי. אבל רק בשנתיים האחרונות החלטתי להקדיש את כל זמני לפיתוח היזמויות שלי. הגעתי למסקנה שלהמשיך לנהל את חברת הייעוץ במשרה מלאה, להיות אמא במשרה מלאה ולהיות יזמית בעוד שתי משרות מלאות, זה לפחות משרה או שתיים יותר מדי. אז נשארתי עם היזמויות והאמהות.

מאבק הכוחות בין האמהות ליזמות אינו עניין של מה בכך. יש לי שלושה ילדים יוצאים מן הכלל. תרתי משמע. והם דורשים עוד ועוד. ההורות והילדים, תורמים ליזמויות שלי. החיבור תורם לסיעור מוחות (המוח הימני והמוח השמאלי שלי) נון סטופ. אז בסדר, ממשיכים עם הכל במקביל.

מכירים את הקטע הזה איך שואלים את הילד במה עובדים ההורים? מן שאלה שעולה כל שנה בעיקר סביב יום המשפחה (לאן, לאן נעלם יום האם??). אז הילדים שלי יודעים לומר ש"אמא היא יזמית". זה יותר קצר מלהתחיל להסביר שאמא היא יועצת כזאת או אחרת. אלא שאתמול התנהלה השיחה הבאה ברכב, תוך אחת מההסעות הרבות שהיזמית הזאת עסוקה בהן:

"אמא, אני יודע שאת יזמית, ואני יודע שאת עובדת בזה, אבל… מי משלם לך?"

אני: "כרגע, אף אחד לא משלם לי" (טוב, אבא משלם, במובן מסויים…).

"אז אמא, רגע, אם אף אחד לא משלם לך, את מובטלת??"

אני (תוהה לגבי המצב הסוציו אקונומי בכתה): "לא, אני לא מובטלת. מובטל זה מי שרוצה לעבוד ואין לו אפשרות לעבוד במה שהוא רוצה ולהתפרנס מזה. אני עובדת במה שאני רוצה".

"אז, אמא, מי ישלם לך על העבודה שלך?".

אני: "אני מקוה שאני, בסופו של דבר, כשהיזמויות שלי ישיאו רווחים".

אני יודעת שנשאר לו מין סימן שאלה כזה על המצח גם אם הילד מבין רווח והפסד טוב מרוב בני גילו. אם המורה שלו למתמטיקה היתה יודעת שהתלמיד שלה מסוגל גם לחשב ריביות על דמי כיס היא בטוח היתה משנה את יחסה אליו. בינתיים הידע שלו מיושם יותר בבית.

נותרתי מהורהרת משהו אחרי השיחה הזאת. חשבתי על כך שילדים שרואים את אמא נאבקת על כל כמה דקות שהיא יכולה להשיג ליד המחשב בוודאי מבינים שאני לא מתבטלת ודמיונה של המילה 'מובטלת' לכאן הוא מקרי ביותר. חשבתי על סדר היום שלי, שמוכתב וממוסגר בראש ובראשונה על ידי השעות שלהם, ליווי, איסוף, ארוחות, הסעות – ועל השאלה הצפה בעניין המחסור בנשים יזמיות. חשבתי על כך שאם הייתי יכולה לעבוד במשרה מלאה, ממש כמו שהרבה הורים עושים, לצאת בבוקר למשרד ולחזור בערב הביתה, לפחות אחד מהמיזמים שלי כבר היה במקום אחר.

אבל אז חשבתי שוב על המיזמים שלי ומאיפה הם הגיעו. מתוך שלושת המיזמים שאני מפתחת היום, שניים, הקרובים ביותר ללבי, נולדו מתוך האמהות שלי, מהילדים שלי, מהיומיום שלי איתם. מהתבוננות בחיים שלהם, ממחשבה על העתיד שלהם, מלשחק אתם, מלשוחח איתם, ממעורבות בועדי הורים, מתקשורת עם החברה הסובבת אותם, בוגרת וצעירה, מ…פשוט להיות עם הילדים שלי – תמהיל שהוביל להבנה אחרת של המערכת המקיפה אותם – חינוך, חברה, טכנולוגיה, מציאות – ולרעיון שלי, למיזם שלי.

אם הייתי יוצאת למשרד בבוקר וחוזרת בערב, אולי הייתי מצליחה כבר מזמן להשיק לפחות אחד מהמיזמים כחברה, אבל אולי האחרים בכלל לא היו נולדים. ואני כל כך רוצה לגדל אותם, למען הילדים של כולנו.

אור-טל קריתי היא יזמית בתחום המשלב חינוך, משחקים ואינטרנט ואמא לשלושה ילדים. בעברה עיתונאית ומומחית לתקשורת עסקית ומיתוג חברות הי טק. מעט יותר בבלוג: http://www.or-tal.com/

Tweet This Post