הפסיכולוג גיל ונטורה, בעל טור מתריס טוקבקיסטים במדור ההורים בYNET הסכים לרדת מכס המומחה ולענות לי על האבהות הלוהטת שלו בסדרת שאלות באימייל. יצא משועשע, עם יותר מסימן אחד שמדובר באישיות פרועה. פרודיה על מומחים נפוחים להורות? ייתכן.

האם הנושאים שאתה בוחר לטורים באים מהחוויות שלך כאבא, כלומר, קורה משהו בבית שמציף לך כמו תרפיה רעיון לכתיבה או שזה בא מהמטופלים שלך?

אם נשחק אותה סטטיסטי, אז 10% נובע מנושאים חמים בתקשורת באותו שבוע,10% ממטופלים, ו80% מחוויות היומיום שלי עם הנסיכה והפרחח

הטריק שלי לכתיבה הוא פשוט אבל מעצבן – אני חותך רגע אחד בנאלי מתוך רצף היומיום, ואני שורף את המוח בלנסות להבין איזו סוגיה מהותית על הורות הוא מייצג. לדוגמה, הנסיכה יכולה לבקש "אבא, אני יכולה קצת משחקים במחשב?" ואני אומר לה "קישתא, מותק, אין מצב. את לא רואה שאני עובד?" ואחרי חפירה בסיטואציה הזו אני מביל שבעצם נתקלתי בדוגמא קולעת לפריצת הגבולות המודרנית בין בית/עבודה/ילדים/הורים. זה אשכרה שווה טור.

איך אתה מתמודד עם הטוקבקים האיומים האלו? אני הפסקתי לקרוא כשכתבתי במקביל אליך את הטוקבקים, זה היה פוגעני מאוד. איך אתה מרגיש לגבי זה? למה לדעתך הורים מגיבים ככה?

ראשית, ואנא סילחי לי על הביטוי, אבל היכולת להגיד לעצמך באופן מנטלי ושקט "על הזין שלי" היא מיומנות יסוד להורה בכלל ואיש תקשורת בפרט. השאלה המהותית היא לא מידת האגרסיביות של הטוקבקים. אני בעצמי הפכתי את הבוטות לסוג של כרטיס ביקור, אז אני האחרון שיש לו זכות להתלונן על טוקבקים מדממים. השאלה המהותית היא מידת העומק של הטוקבק – עד כמה מדובר באדם שבאמת קרא את הטור וגייס את השכל שלו להגיב תגובה רלבנטית.

יתרה מכך, צריך להודות שאני חש איזו שלווה מענגת כל פעם שאני רואה שאני מעורר מהומה קלה. זו אחלה אינדיקציה לכך שעליתי על נושא משמעותי. ואם נעבור לסעיף "יתרה מכך" מספר שתיים – אני בעצמי לא תמיד מרוצה מאיכות הטורים שלי. הדד-ליין האכזרי בעולם התקשורת הרבה פעמים גורם לך להאיץ בנושא שהיה שווה לנסוע בו יותר לאט. אני תמיד חי בתחושה שתוספת של 35% בזמן הכתיבה האפשרי היתה משפרת עד אין קץ את הטורים.

וחוצמזה, יש ימבה טוקבקים אלימים שקורעים אותי מצחוק. פעם אחת השתלחתי קצת בפרויד ומישהי כתבה לי "יא מדרוב, השם פרויד יחיה הרבה אחרי שתהיה מזון תולעים"…

ניכר שאתה מוטרד מאוד מאיכות ההורות שלנו ומהילדים שגדלים כאן, זה נכון? יש לך איזה תיאוריית מקרו חברתית על הדור הזה, או שזה נראה ככה כי התפקיד שלך זה לכתוב על החולשות שלנו כהורים?

אני יותר מוטרד מחוסר הביטחון ההורי המודרני והפלישה של גדודי יועצים בשקל ותיאוריות חרטא ללב החשיבה ההורית. הורות צריכה היתה להיות תפקיד שנוטלים בשתי ידיים תוך שמירת היררכיה נורמלית בין ההורה הבוס והפסיכולוג נותן השירות והמייעץ. הבעיה היא שאנחנו כחברת צריכה הופכים אט אט ליצורים היסטריים יותר, מתקשים לדחות סיפוקים, מפתחים ציפיות לתוצר מושלם – בקיצור ,ילדים. המטרה שלי היא כפולה – ראשית, להפנות את המבט של אימא ואבא לתהליךהזה, שנית – לעזור להם להתארגן מנטלית מול העולם ולעזור להם להגיע לפיתרון שפוי ואפשרי. ברמה העתידית, אם הייתי יכול להרים קהילת הורים ענקית, הייתי שוחה באוקיינוסים של סיפוק עצמי.

האם אתה מתבקש להחלץ לעזרת הורים שהם חבריך בעיתות מצוקה ולתת עצות? האם אתה ביקורתי באופן גלוי מולם כשאתה מרגיש שהם פישלו? מנסה לתקן אותם?

בחיי שאני מתחרפן על עצם השאלה. איש מקצוע (או סתם אדם מן היישוב, לצורך הדיון) שחושב שתפקידו הוא לאתר תקלות, לנפנף בהם מול ההורים הטרודים ולהציע פתרונות אינסטנט לתיקונם הוא אידיוט-אידיוט-אידיוט. הדבר הראשון שאני אומר לעצמי כשאני צופה במשהו שאינו לרוחי הוא "סתום את הפה ונטורה, ותשאיר אותו סגור לפחות חמש דקות" אני משנן לעצמי כמו מנטרה שאני לא יודע מה היה קודם, מה תפקיד הדמויות בסיפור, ולאן הם אמורים להגיע. מעבר לכך, המטרה שלי היא קודם כל לחזק את ההורה ולהצביע על ה90% החיוביים שהוא כן עושה ונוטה לפסוח עליהם כמובן מאליו. אינני עושה זאת מתוקף ליקוק אמריקאי, אני פשוט חושב שהורה הוא הוא המכונה שיכולה לעשות את השינוי בילד, ולכן מטרתי הראשונית היא לתדלק באופן אופטימלי את המכונה הזו.

כתבת לא מזמן על הנזק שטלוויזיה גורמת לילדים, האם אתה עצמך מחזיק טלוויזיה? כמה שעות ביום ילדיך צופים בה? האם אתה מגביל?

בטח שאני מחזיק טלוויזיה, בוודאי שישנם רגעים שילדי סרוחים מול הטלוויזיה, וישנם אפילו רגעים נדירים שבהם, בצר לי ותחת גשם עומס, אני מפנה אותם למסך הקטן כדי שלא אדביק אותם לקיר. כללית, אני כן מנסה – והרבה פעמים גם מצליח – להגביל. האני מאמין שלי הוא פשוט לחבר את זה לאלטרנטיבה – לכבות את הטלויזיה אבל באותה נשימה להציע אופציה מגניבה, או אפילו להקדים תרופה למכה – מראש לקחת אותם אחרי הבית ספר/גן לאנשהו, להמציא משחק יצירתי או דיאלוג הזוי…

כמה מהעצות שאתה נותן להורים בטורים אתה מצליח להחיל כאבא? איפה ומתי לא הצלחת לעשות זאת? האם יש לך שק רגשי אשמה משלך, או שאתה גבר סתם נו, יש לך או שאתה מצליח להתעלם ממנו?

המקור לעצות שלי הוא יותר הכשלונות שלי כאב והתהליך המבאס של חשבון נפש והפקת לקחים שבא בעקבותיו, ופחות הצלחות גדולות שלי. אני מניח שבנימה סטטיסטית, אני מצליח ליישם 50% מהטכניקות, והשאר נמצאות כרגע בתהליכי אישור במנהל מקרקעי ישראל. יש לי לא שק, אלא קונטיינר של צים מלא ברגשות אשמה. מזמן כבר הבנתי שהורות תפגיש אותך כל שני וחמישי עם מראות לא סימפטיות של עצמך. אבל – ויש אבל – שנייה אחר כך הבנתי שיש לי שתי אופציות המתפצלות מכאן. או לשקוע ברגשי אשמה דביקים, לחוש קורבן מתוק ועדין, אבל למנוע הורות רציפה ונורמלית מהילדים שלי, או לשנן את המנטרה "הלאה, הלאה!" ולצמצם למינימום את שעות ההכאה על חטא.

שאלה קשה: מה אתה חושב על אמהות מקטרות כמוני, על התוכן שאני כותבת ואחרות באתר שלי, האם לדעתך זה משחרר או מזיק להורות שלנו?

אני חושב שאת יצור ענוג וקסום, שהציוויליזציה פספסה את אצילותו…סתם, אני יודע שאת שואבת עונג ישיר מהאופציה להדליק אש, וזה נראה לי לגיטימי. שנית, אני בהחלט בעד טון הורי מיליטנטי יותר, פשוט משום שהורים בארץ הקודש חייבים להחזיר מלחמה מול כוחות כלכליים , תקשורתיים וצרכניים אדירים שמאיימים לגמד אותם. אני אישית סבור שככל שהורים יסגלו לעצמם נימה פחות מתנצלת כן ייטב, אז לכן הנימה שלך והקול שלך יש להם מקום חיוני. מחד, את גולשת לעיתים לדרמטיות יתר מאידך, קשה להכחיש שאימא אגרסיבית זה משהו בעל איכויות סקסיות לאללה…

גיל ונטורה, פסיכולוג, יועץ קריירה ומאמן חשיבה. לבלוג

Tweet This Post