אחרי ארבעה חודשים וחצי הגיע הרגע. מפחיד יותר מרגע הלידה הוא היום שבו את מניחה את התינוקת העגלגלה שלך בידי אדם זר (יחסית) וחוזרת לעבוד. גם אם "לעבוד" אומר במקרה הזה לפסוע חמישה צעדים במסדרון הבית ולהיכנס למשרד שהקמת לעצמך בין ערימות הגיהוץ לכביסה בממ"ד, השינוי לא פחות קשה, ולפעמים – כך הסתבר לי – הרבה-הרבה יותר.

אומרים שעם כל תינוק שנולד נולד גם שק כבד של רגשות אשמה. ובכן, הרגע שבו השק הזה הופך לרכבת דו-קומתית שנוחתת לך על הראש הוא השלב שבו את מתחבטת אם ומתי לחזור לעבודה, באיזה היקף משרה, איזה סידור למצוא ואם מותר בכלל שיהיו לך חיים. כן, לעבוד זו פריבילגיה בארץ וכשאת קולטת שלא יישאר לך הרבה שכר אחרי המטפלת, עולה השאלה האלמותית "אז למה, בעצם?".

התחבטתי קשות אם מותר לי בכלל לרצות לחזור לעבוד, אם זה הופך אותי לאמא לא טובה, אם כדאי לי להישאר עם יעלה ולהפסיד את הלקוחות שצברתי בעמל כעצמאית, אם אני חייבת להכריח את עצמי להיזכר באדם שהייתי, עם כישורים נוספים מעבר לסוגיות כמו "המוצץ, קווים לדמותו". ואולי יעלה לא תדע בסוף מי אמא שלה?

המחשבות שלי גלשו לתחום הביזאר.

ההחלטה נפלה.

שמונה מטפלות ראיינתי עד שמצאתי את הנבחרת, שבמקרה גם הייתה האחרונה. לא שכל קודמותיה לא התאימו, אבל זו באמת אישה זהב, שדואגת ליעלה ואוהבת אותה למרות הצרחות שהיא מקפידה לצרוח באוזניה על כל סעיף שלא נראה לה. התינוקת הדעתנית שלי ממיסה את כולם בחיוכיה, וכמו לקופאית בארומה כנראה שגם לג'ק המרטש היא תצהל בשמחה בסמטה חשוכה, אבל כשמשהו לא נראה לה, שאלוהים יעזור לכולנו.

אז בימים הראשונים שאחרי החפיפה עם המטפלת, כשיעלה צרחה בסלון בהיסטריה במחאה על הרעת התנאים ואני ישבתי מול עולם המבוגרים שמסתתר במחשב, נאלצתי להחזיק חזק בכיסא ולהשקיט את פינג-פונג המחשבות שלי. היא צריכה ללמוד להתמודד. כן, גם יעלה וגם המטפלת. וגם אני. ואם אני אצא אני אעליב את המטפלת. אבל איך אפשר לא לצאת כשהבת שלי בוכה ככה? ואולי היא רעבה? ואולי אני אניק אותה? אבל היא חייבת להתרגל לבקבוק. ואני בכלל לא אספיק לעבוד ככה. אבל היא בוכה! ולמטפלת בטח לא נעים שהיא בוכה ככה. ולא נעים לה שהיא יודעת שאני שומעת אותה בוכה. ולי לא נעים שלה לא נעים ו… – עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

"היא בוכה", לחשתי לשפופרת הטלפון. בצד השני ישב המהנדס ולבו נחמץ. ישבנו במרחק 22 קילומטר זה מזה, נשמנו בשקט לתוך האפרכסת והקשבנו יחד ליעלה בוכה במרחק חמישה מטרים ממני.

לפעמים יצאתי, ולפעמים לא. לפעמים הצלחתי להמשיך לתקתק על המקלדת ולהתפלל שהמטפלת כבר לקחה אותה על הידיים, ולפעמים הייתי חייבת לצאת אל הסלון, להצמיד אותה חזק-חזק אליי ולפייס את הדמעות והנזלת שכיסו על הפנים הקטנות. בכל פעם שיצאתי הצטערתי שאני בטח מקשה על המטפלת וגורמת לה להרגיש רע, ואולי אני רק גואלת אותה מהבכי, ואולי כדאי בכלל שאפסיק עם כל העבודה המיותרת הזאת, אחטוף את יעלה ונצעד יחד אל עבר השקיעה בגינה הציבורית.

אבל בינתיים המצב השתפר. יעלה כבר בת חצי שנה, והתרגלה, וגם אני (ואפילו נהנית מהשעות החופשיות, רחמנא לצלן), ורוב הזמן היא ממשיכה לחייך חיוך חסר שיניים ומקסים. בכל יום ברבע לארבע נוחת עליה הליקופטר של התלהבות ומרץ שמנשק אותה ומחבק אותה ומדביק אותה למנשא ויוצא מיד לטיול ושיחה צפופה של השלמת פערים. הקטנה לא מבינה מאיפה הגיעה כל ההתרגשות של אמא פתאום, הרי רק לפני שעתיים ראתה אותה מתגנבת למטבח על קצות האצבעות להכין קפה, אבל לפחות עד מחר בבוקר, היא כולה-כולה שלי.

עדנה אברמסון, כותבת הבלוג "הרפובליקה הספרותית".

Tweet This Post