אפרת אופנהיימר, מנהלת המחלקה החינוכית, מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, תל אביב במאמר תגובה לפוסט של אפרת מונשרי-גורן.

אפרת אופנהיימר

חשיפת אבינועם ברוורמן הביאה לגל של בהלה בקרב הורים שמצאו את עצמם חוששים ומדמיינים שגם ילדיהם אולי באו במגע עם אדם מבוגר המבקש לנצלם, וכל זאת דרך חדרם החם והמוגן, או בכסות הסלון המשפחתי. בתור מנהלת המחלקה החינוכית במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, לא הופתעתי מהפאניקה שפשטה בתקשורת וגם בבלוג הזה, בכתבתה של אפרת מונשרי גורן, ולא רק בגלל שיש סיבה לדאגה, אלא בגלל שהמקרה של אבישי ברוורמן מוצא לו כר פורה במיתוסים והסטראוטיפים המזינים אותנו, "המגנים" עלינו מפני הפניית מבט למציאות הקשה בהרבה שמסתתרת מאחוריה.

אפרת מונשרי גורן כותבת במאמרה כי אחרי שהשכלנו כהורים להזהיר את ילדינו מפני האנשים הזרים המבקשים לפגוע בהם עשו אותם "אנשים רעים" את דרכם אל ביתנו, חדרו אל נפשם וגופותיהם של ילדינו דרך מסכי המחשב. צורת מחשבה זו אותה מציגה הכותבת משוקעת באינפורמציה שגויה לגבי עולם התוכן שנקרא פגיעה מינית בילדים. כמעט תשעים אחוזים ממקרי התקיפה המינית מתרחשים בין אנשים שמכירים אחד את השני. הזרים ברחוב כבר מזמן לא מסתובבים עם ממתקים ומבקשים לפתות ילדים, אלא דווקא פונים אל הילדים אותם הם מכירים היטב: אלו שקונים במכולת השכונתית שלהם, אלו שמגיעים ללמוד שיעורים פרטיים בחשבון, אלו שהם בעלי קרבה משפחתית עמוקה- אחיינים, נכדים ואף ילדיהם שלהם.

המחשבה שהסכנה אורבת בחוץ, או מקסימום על ידי פדופילים ברשת היא שגויה, והיא גם מסוכנת. היא מסוכנת בגלל שילדים לומדים לחשוש רק מזרים. ומה לגבי החשש מהמוכר והאהוב? כאן המצב שונה לגמרי. המסר אותם מקבלים ילדים רבים מהוריהם לגבי היחס אותו יש להפנות למבוגרים שהם כן מכירים הוא יחס של ציות וכיבוד. כאשר ילדים נשלחים לתת נשיקה לסבא/דודה/שכן קרוב, וכאשר הם ממאנים לשתף פעולה, הם זוכים לשמוע מהורים ש"סבתא מאד תעלב אם לא תיתן לה חיבוק" או לחילופין "דודה רותי היא אישה מבוגרת וצריך לכבד אותה", כיצד ידעו ילדים להציב את הגבול ולומר לא כאשר אותו סבא/סבתא/דוד/בן זוג של אחד ההורים מבקש מגע שחורג מחיבוק או נשיקה תמימים? כיצד ידעו הילדים להבחין שמגע זה הוא אסור? כיצד ידעו הילדים שגופם שייך להם ולהם בלבד, ולא רק כעוד סיסמא מהצגת ילדים או משיעור חברה חד פעמי, אם המסר היום יומי שהם מקבלים הוא שגופם אינו שייך להם, אלא להוריהם המבקשים לכונן דרכם תקשורת תקינה ומנומסת בין מבוגרים?

מעבר לסטירה האינהרנטית הזו בציפייה ובדרישה מהילדים ישנה סכנה נוספת: אם כל מה שאני יודע על פגיעה וניצול הוא שהם מגיעים ארוזים בממתקים על ידי גברים עם מעיל ארוך כיצד אחוש כאשר הפגיעה שאותה אני חווה אינה מתיישבת עם מצב זה. כאשר אני "דווקא" נפגעתי על ידי אדם קרוב שאהוב על ידי משפחתי. אזי לא אדע לשייך את החוויה שלי לחוויה המקבלת תוקף חברתי ומשפחתי של פגיעה. אולי משהו בי לא בסדר, שבגללו בחר אותו חבר קרוב או בן משפחה לנצל אותי? אולי זו בכלל לא פגיעה, אלא משהו שאני הבאתי על עצמי?

המיתוסים אודות הגברים הזרים עם הממתקים שאורבים בחוץ לילדינו נוצרו כדי להגן עלינו, כדי לשרטט לנו עולם מובן והגיוני, עם כללים ברורים: אם ילדי לא ידבר עם זרים, ישחק לבדו בגנים נטושים או יסתובב בחוץ אחרי רדת הליל אזי הוא יהיה מוגן, אזי אני אהיה מוגנת. אבל האמת רחוקה מאד מכך, האמת היא שהבית הוא מקום הרבה יותר מסוכן ממגרש השעשועים, אבל שם איש אינו שואל אותי אם מישהו פוגע בי.

פגיעה מינית בילדים היא תופעה נפוצה מדי, וכואבת מאד. עד גיל 12 אחוז הילדים והילדות הנפגעים הוא זהה, רק לאחר מכן עוקפות במעט הנשים את הגברים. הסטטיסטיקה העדכנית ביותר מדברת על כך שאחת מתוך כל שלוש נשים עברה או תעבור פגיעה מינית במהלך חייה ואחד מתוך כל שבעה גברים. 65% מהפגיעות מתרחשות עד גיל 18.

במציאות כזו בה פגיעה מינית נמצאת בכל מקום, נשאלת השאלה, מה ניתן לעשות? במסגרת עבודתם של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הפזורים בכל רחבי הארץ (תשעה במספר), אנו מגיעות אל בתי הספר ומעבירות סדנאות לילדים ולבני נוער על פגיעה מינית. בנוסף, אנו מעבירות סדנאות גם לצוות החינוכי ומנסות להעניק לו כלים ראשוניים להתמודדות עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בבתי הספר. אחד המסרים המרכזיים ביותר שאותו אנו נושאות הוא המסר "את/ה לא לבד". לצד מסר זה אנו מבקשות מהילדות והילדים לספר. אבל אין זה מספיק לומר לילדינו "אם מישהו מנסה לפגוע בך ספר/י לי מהר". ילדים בגיל צעיר אינם יודעים בהכרח להמשיג את הפגיעה שהם עוברים, ואיך יוכלו, אם היא שונה כל כך מכל מה שסיפרו להם על פגיעה מינית? לכן, הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות כהורים הוא לנהל שיחה כנה ופתוחה עם הילדים. לפרוש בפניהם את האפשרות שמישהו יכול לנסות לגעת בהם במקומות אסורים, או לבקש מהם לגעת במקומות אלו בגופו של המבוגר, לומר שאותו מישהו יכול להיות אדם מאד קרוב, או אפילו אדם שאבא ואמא אוהבים, ושעדיין זה לא בסדר, ולעודד את הילדים לספר. לפעמים אפילו לשאול, ולהיות מוכנים לשמוע. לצד שיחות מן הסוג הזה שצריכות להגיע אחת ל- בכל בית ובכל משפחה, יש לחשוב על המסרים שאנו מעניקים לילדינו לגבי הסכנות האורבות, לא בחוץ, כי אם בבית.

מעל לכל- בכל שאלה או התלבטות, זכרו גם אתם כי אינכם לבד. תשעה מרכזים ברחבי הארץ מחכים לשיחתכם עשרים וארבע שעות ביממה, להיות שם איתכם עם הלבטים, החששות והפחדים. להעניק מידע אמין וכתף תומכת.

קו הסיוע לנשים- 1202

קו הסיוע לגברים- 1203

Tweet This Post