אני אומרת את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע/ריקי כהן
"משפחה היא מחנה השמדה של צרכים נרקיסיסטים", משפט שכתבתי בטוויטר, שסופג הכל בתנאי שמכיל עד 140 תוים. חברתי עמית כנעני, הגיבה באייקון עצוב ובתגובה, "לא, היא לא". תגובה של אשה אחרת שאינה מצויה במדיה הזו הייתה "למה היא כותבת דברים כאלו?". זו לא הפעם הראשונה, למעשה, רחוק מכך. הטוויטר, האתר שאני מבלה בו הרבה במיוחד בחודשים האחרונים, אולי אינו המקום המתאים לפתח טיעונים כאלו, וכבר ספגתי בו תגובות שונות המסתייגות ממשפטים דומים, מזעזוע ועד גינוי, אבל אי ההתאמה למדיה הזו והשטחיות היא האשמה היחידה שאני מוכנה לקחת עליה אחריות.
קונטקסט, לפעמים זה הכל בחיים. אני עומדת מאחורי המשפט הקשה הזה, אבל תנו לי להסביר לכם משהו, המשפט והרגשות שילדו אותו, אינם שיקוף של כלל האמהות המעשית שלי, הם זווית, חדה מאוד אני מודה, אבל האמהות שלי ביום יום אינה מה שאתם מדמיינים, מזדעזעים יקרים, ולא שאני חייבת דין וחשבון או צריכה ציונים.
האמהות עבורי היא עניין טוטאלי. אני יודעת שזה מפתיע. אני לא יכולה להפריד אותה משום דבר שאני עושה. האתגר ההישגי מבחינתי הוא עניין של חיים ומוות, אני חייבת להיות הורה נוכח, מעורב, מגונן, מלמד, מחנך, ויותר מכל – מכיל. אותם, את עצמי.
מתוך הסרט, "השעות"
ההורות שהייתה לי נכשלה בכל הפרמטרים האלו, זה מציב אותי בעמדה שאפתנית יותר מהרבה הורים, וחוץ מזה, ערכית אני מאמינה בכך, אולי לא ביישום אמהות הרצף, אבל מדכא אותי לראות הורים שמגדלים את ילדיהם לידם, ואת התמרונים שהם עושים כדי לא להיות איתם באמת, אלא לעשות כאילו. טלוויזיה, מחשב, חברים, הסחות דעת, גם אני עושה את זה אבל במינון של שעון מעורר צורמני במיוחד, כי יש לי בעולם הזה ייעוד, והם מפריעים לי.
אבל עוד לפני שהייתי אמא, היה לי ייעוד אחר, והוא להיות כותבת, פרוזה ושירה. ההתנגשות הזו, של להיות אדם יוצר וגם אמא, אינה מדוברת הרבה, בעיקר כי גברים לא מתלוננים עליה, משחררים אותם לאמנות שלהם, והאמהות פשוט עובדות. פרנסה היא חלק מהמחויבות שלי לרווחת הילדים, והיא דוחה את העניין הזה של לעשות אמנות, בכתיבה, וגם העסק הפעוט הזה של להיות שם בשבילם. שבתות הן מכלאה של התנגשויות נפשיות כאלו, ולכן הרבה טוויטים כאלו יוצאים לי בסופי שבוע, אבל מה עם הכביסות, בישול, נקיונות וילדים שרוצים נוכחות, והיא לא תמיד נראית כמו בסרטים שאתם מכירים, זוג הורים ושני ילדים עושים פיקניק הרמוני בטבע,במציאות של פוסטר. לא, זה לא עובד ככה, החיים יותר מורכבים.
הצורך שלי להשמיע את הדברים האלו לא חדש, וגם בפורום הורים בויינט חטפתי עליו. הוא לא ייעלם כל כך מהר, אני מצטערת לומר. ככל שאני אמביציוזית בהורות שלי, יש בי צורך עז לחשוף את האמיתות הלא פוטוגניות, הלעתים מכוערות אפילו, שלא אוהבים לשמוע ולדבר עליהן. נכון, הן גם לא נכונות לכל אחד. לא כולם מזדהים איתם, ולפעמים לא רוצים לבצע את ניתוח הלב הפתוח בהורות שלהם, אלא פשוט לחיות את היום. אני חושבת שהורות היא הרבה יותר מלספק את רוב צרכיהם, או אפילו לשלוח אותם לבית ספר דמוקרטי פתוח ואמנותי. היא טעונה בדילמות דרמטיות במלחמה הבלתי פוסקת בין הצורך העצמי, כן, הנרקיסיסטי, לבין התובענות האדירה שיש בהכלה שלהם. אני לא אפסיק.
אני מבין אותך לגמרי ובטוח שאת אמא טובה. כל אחד משלם על ההורות שלו. נשים אולי משלמות יותר. אבל גם גברים משלמים – אם הם אנשי קריירה הם משלמים באשמה כלפי הילדים שאותם הם בקושי רואים. בכלל אשמה היא חלק בלתי נפרד מהורות, הן לנשים והן לגברים (לפחות זה החתום מעלה).
מניח שמה שקומם עליך אנשים הוא הניסוח הבוטה.
"מחנה השמדה" שולח אותנו מיידית לקונוטציה של שואה ומשרפות.
לא כך נראית ההורות שלך, אני בטוח.
הפעילות העניפה שלך ברשת מוכיחה שהיצירתיות שלך והקריירה שלך לא הושמדו:)
כנות היא לא מילה גסה.
כל מי שכותב מהקישקעס והוא בעל קהל קוראים – מזמן לו התמודדויות.
ואקנח במשפט פאר לא לי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות, אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
ומכאן אלקט – כל משפחה עפ"י דרכה, כל הורות עפ"י דרכה, כל אמהות עפ"י ראייתה. ללא קשר לאושר או לאומללות שכן אלה נקשרים זה בזה.
הורות היא מחנה השמדה של הצרכים הנרקסיסטים, בהנחה שאנחנו נרקסיסטים. יש אנשים יותר נרקסיסטים ויש פחות ולכן לא כל אחד צולל לתוך הדימוי הזה או מבין או מזדהה.
יש הורים עם יותר שאיפות ויש עם פחות. הניסיון להאמין שכולם חווים דברים דומים , תהיות דומות וקשים דומים היא בבסיסה לא נכונה. גם מערכות יחסים בין בני זוג ותמיכה או שיתוף משנים את האיזון הזה. גם מספר הילדים שבוחרים לעשות, התמיכה המשפחתית הרחבה ועוד גורמים (כמו רווחה כלכלים- אם היית מורידה מעצמך את כל הטיפול בבית למשל היה לך זמן אחר).
אני מסכימה עם אבי- אנחנו משלמים מחיר, אבל זה בדר"כ המחיר שאנחנו מסכימים לשלם כדי לנפץ תקווה מסויימת בשביל תקוות אחרות.
הייתי במונח "כיתת יורים" או "כיסא חשמלי" ולא ב"מחנה השמדה".
אינני מרגיש נוח עם כל השוואה למכונת ההשמדה בשואה שבה אנשים אבדו צלם אנוש מעבר לכל דמיון.
אם להוסיף על המשפט החותם את קודמי, אבי לן.
יתכן שפרוזה (שגם טעמתי ממנה קצת בפרסומיך) היא חדווה שאין באפשרותך להשיג עם הטוטליות האימהית שלך, אבל מצד שני את כותבת טקסטים כאן ובשאר הבלוגים שנוגעים באנשים לא פחות, וככל הנראה מביאים אותך לחשיפה נאה ומפרגנת בכלי התקשורת, ואם להיות הוגנים, הזמן שלך ברשת, בטוויטר, שלא לצרכיי קיום, יכול היה להפוך זמן איכות לכתיבה יפה ללא צורך להאשים את המשפחתיות.
… ואפשר להיות אימא נפלאה גם בלי להיות טוטלית, ילדים אינם מודדים/מדרגים אותנו במונחים שלנו שלהשקעה של כסף וזמן. את יכולה לקחת אותם לטיול מדהים לחו"ל ולהיות עמם כל רגע ולבסוף הם יזכרו רק את אותו ממתק שסירבת לרכוש להם בדרך משדה התעופה הביתה
"משפחה היא מחנה השמדה של צרכים נרקיסיסטים", זה אחלה משפט. וגם נכון. נראה לי שהמזדעזעים נופלים בפח המפורסם של "אל תגעי לנו בשואה". כל פעם שמשתמשים בדימויי שואה כולם מזדעקים.
משפחה זה קושי עצום, מחוייבות לילדים זה קושי עצום, זוגיות זה קושי עצום, כביסה כלים ארוחות בוקר צהריים ערב. כל זה ביחד… מחנה השמדה של צרכים נרקיסיסטיים.
מיה, המשפט נכון עבור חלק מהאנשים.
אך בניגוד למחנה השמדה, אנשים בוחרים בד"כ להיות במשפחה ויש להם דרך גם לצאת מבלי להסתכן במוות על הגדרות.
מכיר אישית ושנים רבות נשים שהחלום הרטוב שלהם הייתה הורות ומשפחה, וכיום הן מסופקות ומאושרות ומגשימות את עצמן (על פי תפיסתן) הרבה יותר מאשר ברווקותן, אפילו שהן מודות שמדובר בעבודה קשה.
מנגד יבואו טובי לב ויגידו שלא היו להן חיים לפני כן, למרות שהנשים שאני מכיר משכילות עם קריירה, אבל חלקן בחרו לשים את הקידום המקצועי שלהן בצד ועושות את אשר הן הכי אוהבות וזה ילדים והטיפול בהם.
מי שעבורו משפחה וזוגיות היא קושי עצום, צריך ללמוד להקל על עצמו, הורות זה גם מקצוע ורבים צריכים הדרכה, ממש כמו שלא כולם נולדו עם כישרון ויכולת להיות מכונאי רכב, מעצב תסרוקות או איש מחשבים (בלשון זכר ונקבה).
על החתום, אבא לשלושה המכין לפחות ארוחה אחת וכביסה כל יום
אני מסתייג ממחנה ההשמדה, ולא ממניעים שואתיים.
אני מסתפק ב"מחנה חינוך מחדש".
חינוך מחדש של הדחף להישאר ער עד שתיים בלילה בשביל לכתוב, או לקרוא, או למקסס, או לקסס. שיהיה קצת פחות שתלטני, שיחכה לתורו, שיסתפק בלילה בשבוע אפילו שהוא רוצה כל יום. שיתאזר בסבלנות עד שהילדים יגדלו, שיעשה מקום גם לאחרים.
בניגוד לוויכוח הקודם שלנו לפני שנתיים בערך, היום גם אני למדתי לשמוע את הקול הנרקיסיסטי הזה. לפעמים הוא צורח "בשביל מה היית צריך את זה בכלל?" ו"אתה עושה לי שואה!" וכאלה. זה לא קל, אבל אני לומד לא להתרגש מהצרחות שלו, כמו שאני לא מתרגש מהצרחות של הבת הגדולה שמקנאה באח התינוק שלה.
והוא לומד, הפרחח. אתמול בבוקר הצלחתי לסתום לו את הפה שנייה לפני שהרס לכולם את הסופ"ש.
ד"א, הגעתי למסקנה שהדחף הנרקיסיסטי ליצור שזור בדחף הנרקיסיסטי לקבל הכרה. כשאני קם בחמש וחצי עם הילדים, אני מקבל על זה הכרה מקסימום מזוגתי ומאיזה חבר שגם הוא אבא. אבל אם כתבתי משהו שנון באינטרנט זה יזכה אותי לפחות באיזה… 4-5 תגובות! גם הדחף הזה צריך חינוך מחדש, וישא"ק.
כן, אבל. זה מה שמתחשק לי לומר, עם אנחה גדולה.
אני לא מסכימה עם המשפט הטוויטרי ההוא. גם בגלל מה שאביבה כתבה, כי זה לא מאורגן, וגם בגלל שלא רק משפחה ולא רק ילדים ולא רק ילדים אלא פשוט המציאות מחייבת אותנו לפשרות וכשלונות ופתרונות.
וגם בגלל שאין פעולה נרקסיסטית יותר מעשיית ילדים. אחרת הייתי מאמצת ומיד.
אבל עזבי את האמת האובייקטיבית שבמשפט שלך. בכלל, עזבי את האמת האובייקטיבית, היא לא נחה אצלך בתודעה, כמו שהיא לא נחה אצלי.
אני לא חושבת שאת חושפת אמת, כשאת כותבת את הדברים האלה. את כותבת רסיס של השתקפות שלה, איזו הגברה, דרמטית, ספרותית, אסתטית, של תחושה מסויימת שקיימת אצלך.
אבל כאן עולה שאלה מעניינת על המדיום שבו את בוחרת לפרסם. כי אם היה המשפט הזה מתפרסם על דף, לא היית צריכה להזדעזע מההזדעזעויות של האחרים, להיטלטל מההתנגשויות של היקום הפרטי שלך, עם זה של האחרים.
אני חושבת שהעשייה שלך לא מנותקת, לטוב ולרע, מההקשר. ולכן, נדמה לי שהטלטלות האלה הן חלק בלתי נפרד מהשורות שיוצאות להן בכל מיני מקומות.
אני חושבת שמה שמקומם באמירות הוא ההצגה שלהם כאמירה אוניברסלית, כאיזו אמת שאת נושאת את דגלה מול כל העוורים או המודחקים. אפילו פה, בלי ההגבלה של 140 תווים, הדיסקליימר של "לא נכונות לכל אחד" טובע תחת ה"לחשוף את האמיתות (למה לא צדדים בעצם?) הלא פוטגניות" ומלווה במבט יודע כל על אלה ש"לא רוצים לבצע את ניתוח הלב הפתוח בהורות שלהם".
אני מוכנה לקבל (וזה אפילו לא מבהיל אותי כמו שאת חושבת) שזאת החוויה שלך, יותר מזה, שיש לא מעט שחולקים איתך את אותה חוויה, עוד יותר מזה, שככה נראית *לפעמים* ההורות של כולנו, אבל הניסיון לבטל חוויה שונה משלך כטיוח או כחוסר מודעות, לא תורמים למפלס הסובלנות שלי כלפי נקודת המבט שלך.
תודה על התגובות המרתקות. אתחיל מהסוף, איפה בטקסט הזה, אורית, האשמתי בטיוח את מי שלא מרגיש כמותי? הרי כתבתי
"נכון, הן גם לא נכונות לכל אחד. לא כולם מזדהים איתם, ולפעמים לא רוצים לבצע את ניתוח הלב הפתוח בהורות שלהם, אלא פשוט לחיות את היום." וזה לדעתי מציג את ההפך.
כנרת, זו תפיסה מעניינת, אבל האם הדף עודנו קיים, מנותק מהקשר? אני מתקשה למצוא אותו. אני לא מתיימרת לייצג אמת אוניברסלית, כמו שאמרתי לאורית, אלא פאן מסוים של חוויה שרבים חולקים אותה, בהיבטים שונים, ונכון, אני משתמשת במגברים ספרותיים ואסתטים, כי זה משרת את העוצמות שבהן אני מרגישה את הדברים. מרמיט, אני לא זוכרת את הויכוח הקודם, אבל שאלה, האם ריסון הדחף הצורח מייעל את התוצאה או פוגם בה? ואכן, כמו שאמרתי לכנרת, נדמה שכבר קשה לאתר דחף יצירה ללא הכרה, וזה חבל מאוד.
אבי, מסכימה שהורות היא מקצוע, ושצריך הדרכה, ולדעת להקל על עצמי אני מנסה, לא תמיד בהצלחה. אגב, אני לא אוהבת שמנפנפים לי באמהות עם הקושי להרות, יש לי אמפתיה אליהן, אבל זה לא בא על חשבונן, הצרות שלי, וגם ילדיי אינם פחות יקרים משלהם.
ונכון, התייחסתי בפוסט גם לברוטאליות של הדימוי, ואני משתדלת לא לנכס ביטויי שואה, למרות שדווקא לא חשבתי על שואה, אלא פרקטית מחנה השמדה, לצרכים, אבל לא מתממת, לשואה יש בעלות עליו.
אולי זה לא רק קדושת השואה אלא גם קדושת המשפחה וההורות שמגוננת כאן על עוצמתה.
תודה על האמון, אבי לן:) אני משתדלת.
בטקסט הזה למשל, כשאת מנתחת את מי שלא מזדהה עם מה שאת מעלה כמי ש"לא רוצים לבצע את ניתוח הלב הפתוח בהורות שלהם, אלא פשוט לחיות את היום." את מבטלת את חוויות "הלרוב לא קשה לי" שלי.
מעבר לטקסט הזה, כשאת בוחרת לפרסם רק את הקושי את עושה שירות מעולה למי שלא העיזו לדבר עליו עד עכשיו, אבל בה בעת לא מציגה את התמונה המלאה היותר מעניינת.
אין לי ספק שההורות שלך היא טוטאלית, אין לי ספק שלילדים שלך יש אמא נהדרת, אני בטוחה גם שרגעי האושר שלך נמצאים שם. אם אני אשמע מדי פעם את נקודת המבט שלך גם עליהם, יהיה לי מעניין הרבה יותר לשמוע על הקושי. לא בשם "קדושת ההורות" אלא כי את הכותבים שלי אני אוהבת רב-מימדיים וקצת פחות מיסיונרים.
פוסט חכם, רגיש ומדויק, ואני מסכימה ומזדהה עם כל מילה שנאמרה בו. אני מרגישה שהחיים כהורים, ובמיוחד כאמהות, מחייבים אותנו לבחור בקומץ נבחר מתוך הצרכים הנרקסיסטיים שלנו, ואז אנחנו מצויים במרדף מתמיד אחר סיפוק חלקי ביותר שלהם. רק כדי קצת ככה להרגיש שאנחנו חיים באמת.
וכן, זה נשמע אולי קצת מזעזע, בייחוד למי שמתאמץ לדגמן משפחתיות מושלמת (ההיא בלי השקיות מתחת לעיניים והגעגוע לשקט).
הסטריאוטיפ הקלאסי של אמהות פולניות הוא ההן שתמיד מתלוננות שקשה להן. סטריאוטיפ אחר של אמהות פולניות הוא הניסיון להסתיר את הקשיים ולהפיץ שמועה שהכל תמיד נפלא ונטול בעיות. אני אישית מוצאת את עצמי מתנועעת מכאן לשם על הסקאלה הזאת.
@ריקי
ריסון, לא דיכוי. לתת לדחף את הפורקן שלו (המממ… מסיבת טראנס במדבר בפורים?? בשאיפה שלא יתבטל לטובת מיון ילדים כמו שכבר קרה…)
*אבל* שילמד גם שהוא (כבר) לא בן יחיד, מה לעשות. אי אפשר הכל בחיים.
וכן, אם חושבים על זה ככה, זה מייעל את התוצאה, לפחות מניסיוני.
(הייתי שמח להרחיב, אבל האישה לא מרגישה טוב וצריכים אותי…)
אורית, אני בטוחה שאם אכתוב פוסט על רגעי האושר את תירדמי לי מול המסך. זו די בעיה שלי ככותבת, גם בספר הלא גמור שלי זה קיים. את לא חושבת שהאושר נכתב משעמם ובנאלי?
טלי, תודה רבה.
אבל שלא תביני לא נכון, אני לא כותבת על הקושי מתוך רצון לעניין, ממש לא. אני כותבת מתוך נסיון לבטא את הגעש. כשיש רגעים יפים, ויש כאלו, אני גם מצייצת אותם פה ושם, אבל הם נראים לי לא מעניינים חוץ מאת המעגל ממש קרוב.
אם כך אני אומרת שעדיף לזעזע מאשר לא לעניין.
ריקי, אני אענה בשאלה: הפוסטים של חלי גולדברג ברשימות, אלה שמצלמים את שברירי האושר של ימי חולין, כתוביםבצורה בנאלית ומשעממת בעינייך?
ממש לא, אורית, אבל יש לנו סגנון כתיבה כל כך שונה, וגם הסתכלות שונה על החיים
אני לא חושבת שאת צריכה, או יכולה, לכתוב כמוה או להסתכל בעיניים שלה על החיים. אני חוזרת לטיעון המקורי שלי: הייתי שמחה לקרוא – בסגנון שלך ומהעיניים שלך – על כל הספקטרום של חוויות ההורות שלך, לא רק על הקושי.
לפעמים מחנה השמדה. לפעמים גן עדן. לפעמים יסורים, לפעמים אובדן שליטה. לפעמים אושר שמתגלגל בצורה של דמעות. לפעמים מסדרת לי ככה שאוכל לברוח. מוותרת לעצמי. לפעמים טוטאלית עד הסוף ולא מבינה איך אחרות עושות עכשיו את מה שאני עשיתי אתמול. לא מסכמת הכל ביחד. חיה כל רגע, כמו שהוא.
אני קוראת את הפוסט הזה תוך כדי שאני מניקה את רננה בת השבוע, ועיקר מה שעובר לי בראש זה שאין נרקסיסטי כהורות, בטח ובטח בתקופה ה"מודרנית" שלנו כשהילדים מתפקדים כתיקון לחוויות הילדות שלנו וכשחקנים ראשיים בהגשמת השאיפות והחלומות שלא הגשמנו. ברור שיש לנו עדיין עוד רצונות שלא קשורים להורות ונכון ששני העולמות מתנגשים זה עם זה לא מעט, עדיין עצם ההורות נראית לי ביטוי רציני מאוד של צרכים אנוכיים.
ולגבי לכתוב את הרגעים השמחים הקטנים של שיא השיגרה, אני חושבת שאם מישהי כמוך- שכותבת בדרך כלל את הצד השני- תכתוב אותם, הם לא ייראו כאלה שיגרה אלא יזהרו למרחוק.
פעם כשהיה לי טור בויינט כתבתי, וחטפתי מהטוקבקים, לא האמינו לי, גם העורכת אמרה שזה טור שמנסה לרצות
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3335895,00.html
[...] מי הפוסט שזכה להכי הרבה חשיפה באתר הזה? גם אני הופתעתי, זה הפוסט הזה. אולי באמת יש לדברים האלו [...]