לחשוף את הפדופילים בפומבי/ עמית כנעני
האם ניתן להטריד מינית ילדים וירטואלים – זו היתה הכותרת המתריסה של כתבת השער האחורי של הארץ לפני זמן מה, התגובה הראשונה שלי היתה כמובן, "קדימה, חסלו את הפדופילים, אין מקום לזה גם בעולם שכולו פיקסלים" אחר כך הרגעתי את עצמי, יען כי מי כמוני מאמין שאין דבר כזה "וירטואליות טהורה" עזר לכך הציטוט האוווילי בכתבה "פשע ללא קורבן" כן, גם היום עדיין מסרבים להאמין שיש אנשים *אמיתיים* מאחורי החתלתולים של סקנד לייף, ואני עדיין חייבת להודות שיש דימויים ופנטזיות שמבחינתי חייבים להישאר בתוך ראשו של האדם פנימה.
מצד שני, ילדים וירטואלים כבודם במקומם מונח, אבל מה באשר לילדים אמיתיים? בכתבה המזעזעת הזו (מילא מזעזעת, בואו נסתכל רגע על התגובות) אנחנו נחשפים לבעיה חמורה הרבה יותר מילדים וירטואלים, והם ילדים אמיתיים, שמנוצלים מדי יום בין אם באינטרנט ובין אם מחוצה לה על ידי חולי נפש מתועבים כמו אותו מומחה מחשבים מהכתבה.
האם האינטרנט הוא באמת "גן עדן לפדופילים"?? איזה ביטוי מאוס, קצת כמו "אין חיה כזו" או השנוא עלי מכולם "ימים יגידו" – הרי העולם כולו, על התפוצצות הילודה שבו הוא סוג של גן עדן לפדופילים, למה דווקא ברשת פתאום הם מקבלים את מלכות השמיים? נכון הוא שהרבה ילדים חסרי כלים להתמודד עם הטרדות ברשת ומחוצה לה, ובאינטרנט לעיתים קרובות הם לכודים בתוך הקשר אדם-מחשב, מישהו יושב מול מחשב, הוא יכול לחוות את הסערה הגדולה ביותר, אבל מבחוץ הוא פשוט יושב מול מחשב, כמעט כמו התחשמלות, לא מסוגל להתנתק, ויש מי שמנצל את זה.
אני, כאמא, כאדם שעוסק באינטרנט, ועוד באינטרנט לילדים, חייבת להודות שבסופו של יום, למרות חופש האדם וחירותו אני רק מוצאת את עצמי מבקשת ומייחלת שהעיתונים יכללו גם רשימה של פדופילים מורשעים, שאוכל להסתכל במפה בעירייה ולראות האם חיים בקרבתי עברייני מין מורשעים, שיוקם מאגר שיכיל את כל השמות. לא רק למען יראו אחרים ויראו, אלא כדי שאני, כמי שמפחדת על הילדות שלה מדי יום ביומו, אוכל לדעת ממה לנסות להימנע
נכון שעבריינים יכולים לפעול גם רחוק ממקום מגוריהם, ונכון שלפעמים מורשעים אנשים חפים מפשע על לא כל עוול בכפם וחייהם עשויים להיהרס, נכון שאלפי אצבעות מאשימות יופנו לעבר אלפי אנשים אשמים (או לא). וגם אם הם אשמים, אולי אות קין זה ימנע מהם מלהשתקם, וזה עצוב, זה לא שאני לא חושבת על זה, או כואבת את זה, ונכון שאם מישהו קרוב אלי היה מורשע בעודו חף מפשע או נמנע מלהשתקם היה לי מאוד קשה (מצד שני, אם מישהו קרוב אלי היה מורשע כפדופיל היה לי עוד יותר קשה). אבל בעולם שלי (אולי מעוות הפרספקטיבה?) אני מעדיפה ילד אחד שיינצל, על פני אדם אחד מבוגר שיפגע, וזו כבר אולי בעיה שלי.
אין פה שום מוסר כפול, מבחינתי שיפרסמו כל עבריין מורשע, מבחינתי שיקימו אתרים לעבריינים מורשעים ברוב סוגי הפשעים, ממילא הפרטיות באינטרנט היא סוג של אשליה – אבל על זה אני מוכנה עוד להתווכח, על עברייני מין שכבר פשעו בעבר והורשעו אני לא מוכנה להתווכח – ועוד בימים שבהם המשטרה מוכנה לשחרר עבריינים שכבר רדפו אחרי ילד עם סכין, באותו שבוע ממש שבו נרצח ילד אחד על ידי עברייני מין המוכרים למשטרה.
האינטרנט לא יכול להחליף ענישה ואכיפה, וכמובן צריך לקבוע מדרג כלשהו, הרי אין דינו של מי שמחזיק על הדיסק הקשיח שלו תמונה של ילדה ערומה כדינו של מי שפגע בפועל באותה הילדה, וכמובן שיש לנו בעיה כשמדובר בקטינים עברייני מין (אם כי כל עבריין מין וצופה בתמונות ערום של ילדים למטרות מיניות מתועב בעיני), ואותם עבריינים חייבים להיות מטופלים באמצעים המקובלים והמוכרים, אבל בימים שהמשטרה לא עושה את עבודתה, והפרטיות של כולנו היא ממילא בדיחה, אני רוצה לדעת יותר.
עמית כנעני היא אמא ויזמית אינטרנט
צודקת. עם כל הקושי, הפגיעה בזכויות אזרח כאן היא או לקורבן או למקרבן, והבחירה די ברורה.
קשה לקבל את המציאות הזו, שבה מסתובבים פדופילים מורשעים בשכונות וחוזרים על מעשיהם. בדרך כלל אלה שכונות של אנשים חלשים שלא מצליחים להגן על ילדיהם, וזו כבר הכפלה של העוול החברתי הזה.
רשימה כזאת לא היתה מונעת את המקרה שציטטת מווינט. אבינועם ברוורמן לא נתפס ולא הורשע עד כה (וגם כעת הוא בחזקת זכאי עד שתוכח וכו') ולכן שום רשימה כזאת לא היתה מונעת את ההתעללות (לכאורה) ב-1000 הילדות. אותו דבר לגבי האחים שנאשמים ברצח הילד בכפר עייש, הם היו "מוזרים" אבל הם לא הורשעו קודם למעשה.
גם לו היתה מותרת לפרסום רשימה כזאת, הרי שבימים ש"המשטרה לא עושה את עבודתה" יכול להיות שהיו נוצרים כשלים בעדכון/הצגת הרשימה.
בקיצור, מעבר לויכוח התיאורטי על חופש הפרט מול הבטחון האישי, נראה לי שרשימה כזאת היא יותר כדור הרגעה מאשר אמצעי מנע. אין תחליף לחינוך הילדים שלנו לצריכה נבונה של מדיה ואין תחליף לפיקוח הורי על מה שהם צורכים בבית ובחוץ.
אין ספק שאין תחליף לפיקוח הורית התפיסה שלי אומרת שהחינוך לזהירות באינטרנט לא שונה מהחינוך לזהירות בדרכים.. אבל אני חושבת שברמת ההרתעה והסיוע הציבורי – גם רשימה כזו היא יותר מכדור הרגעה
אני לא מאמינה שרשימה כזאת תציל אפילו ילד אחד. את אלה שעדיין לא נתפסו היא לא תעצור, עברייני מין שנתפסו אמורים להיות מטופלים במהלך ואחרי השחרור גם ברמה התרופתית והנפשית. אם הטיפול לוקה בגלל כשלים של מערכת המשפט האכיפה והרווחה בארץ, הרי שמדובר באותן מערכות שאמורות לתחזק את הרשימות האלה.
יתרה מזאת, ברגע שפורצים את השער הזה, החקיקה מגיעה למקרים אבסורדים (והנה מקרה כזה מהעת האחרונה: http://criminaljustice.change.org/blog/view/criminalizing_sexting )
את באמת חושבת שהמחוקק הישראלי יבחין כראוי בין עבירה לעבירה?
אני חושבת שהמחוקק הישראלי יתקשה מאוד לעשות הבחנות ואבחנות מדוייקות בין כל המקרים, אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון, ובתמורה לקבל כלי רב ערך שכזה.
הטיפול בבעיה הנפשית הספציפית הוא מאוד מאוד קשה וכמעט בלתי אפשרי, וכל ילד שנפגע עשוי להכנס למעגל הפגיעה והפשיעה גם כמבוגר, את שריפת הקוצים הזו חייבים איכשהו לעצור.
לאורית:
השם שאת פרסמת הוא שמו של שר בממשלת ישראל, ולא של החשוד בפדופיליה.
תוצאה של הטעות שלך עלולה להיות שחיפוש הביטוי "פדופיל" בגוגל יעלה את שמו של השר.
כדאי שברשימה שעמית רוצה שתפורסם לא יהיו טעויות דומות, כי זה עלול להוביל לפגיעה קשה ביותר בחפים מפשע.
אופס, אורן צודק, אני מתנצלת.
אם ריקי יכולה לערוך את התגובה שלי, אני אשמח אם היא תמחוק את השם.
כשאני חושבת על זה שוב אחת הבעיות הגדולות שאני רואה הוא התחום האפור בו חיים עברייני מין (ופדופילים בעיקר) הם מוגדרים רובם כחולי נפש ולפיכך מתייחסים אליהם בסלחנות האופיינית, הם נופלים בין כסאות המשטרה לאלו של הגופים העוסקים בחולי נפש, וזו עוד בעיה שמקשה על הטיפול בהם, םה צריך לשנות את הדברים מהיסוד.
אורית, נערך
עמית,
לא כל מחלת נפש פוטרת את האדם מישיבה בכלא.
אלו שדני עונשין פוטר אותם הם אלו שלא עומדים בבוחן מציאות כלומר, אי שפיות זמנית, סכיזופרנים וכאלו.
עברייני המין עומדים בבוחן המציאות לכן הם עומדים לדין ולעיתים נענשים. למה לעיתים ? הכל בגלל העובדה שבדיני עונשין אצלנו אין עונשי מינימום יש רק עונשי מקסימום והשופטים מחליטים הרבה פעמים להקל.
הכל רקוב כאן, עד שלא ישנו כאן את דיני העונשין ויחוקקו חוק המגדיר עונש מינימום נמשיך לחיות בג'ונגל
לחברה מותר להגן על עצמה. מכאן שאלו שפוגעים בילדים צריכים להיות מורחקים מהחברה. צריך רשימה. אבל כזו שלא תשמש ככסת"ח