לשלי רוס, אמא לארבעה ילדים מפלורידה, קרה בחודש שעבר הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאמא, לבן אדם. בנה הפעוט טבע בבריכה שבחצר ביתם, ומת. בן שנתיים היה. אחרי שמצאה את בנה מוטל בקרקעית הבריכה, והתקשרה לשירותי ההצלה, היא ניגשה למחשב, וכתבה באתר טוויטר: "בבקשה התפללו כמו שאף פעם לא התפללתם, בני נפל לבריכה". כמה שעות אחר כך, דיווחה על מותו לקהילה הגולשים העוקבת אחריה, וצירפה את תמונותיו להודעה. מודעת אבל של המציאות המופרכת הזו.

האם מופרכת באמת? המקרה עורר ויכוח חוצה בלוגים וטוויטר, על הדרך שבה נהגה רוס כשדיווחה דווקא בטוויטר על מות בנה, ועל האפשרות שבילוי זמנה באתר תרם לתאונה הנוראה. במשטרה המקומית טענו לאתר החדשות של פלורידה כי לשימוש של האם בטוויטר לא היה קשר לתאונה, ורוס עצמה דחתה את הטענות וביקשה שיניחו לה להתאבל באופן פרטי.

אבל הפרטיות ניטלה בידי רוס עצמה, כשהחליטה עוד קודם למקרה  לדווח על חייה וילדיה, בבלוג שלה וגם בטוויטר, ולא סיננה גם את הפרטים על הטרגדיה שלה. אבל היא לא היחידה.  השנה האחרונה הוכתרה בעיתונות האינטרנט כשנת ה"mommy bloggers", מספרן המאמיר בבלוגספירה הופך אותן לקהל יעד עבור משווקים, ואטרקציה עבור התקשורת, ועדיין, הסוגיות הרחבות שנוגעות למערכת היחסים שלנו עם הילדים, בעקבות הטכנולוגיות החדשות מטרידות יותר מהפיכת האמהות האלו לקלות להתמסר ליח"צני מוצרים חדשים.

"את היית אדם אחר לגמרי והאמהות שלך הייתה אחרת לגמרי אם לא היה לך מחשב וסלולארי" קבע מי שחולק איתי את חייו וילדיו בעשור האחרון. הצהרה שיוצרת כותרת מהדהדת בהכרה הרבה לאחר שנאמרה, למרות שאני חיה את המציאות הזו ביום יום. בפשטות – אינני מסוגלת לדמיין יותר עולם בלי שני אלו. על השאלה איזו אדם ואיזה אמא, אפשר לענות ב"תלוי מי עונה". אם שואלים את בן הזוג, הוא מצביע על כך שהקשב שלי היה אחר. זה נכון, המחשב והטלפון הנייד פיזרו את הקשב שלי ושיבשו את היכולת שלי לעשות פעולה אחת, ולהתרכז רק בה. הנוכחות שלהם תובענית לא בגלל שאני מייחסת תכונות דמוניות למכשירים האלו, כמובן, בגלל מה שמתרחש בהם, העדכונים ששואבים את תשומת הלב, הריגושים המהירים; מה הם עושים לאמהות שלי, והאם הייתי מוצאת קולב אחר לתלות בו את הבריחות האלו?

"אמא, תעזבי את המחשב ובואי להיות איתי", אמר לי הגדול, משפט ששמעו גם רבות מחברותיי. יש אירוניה מרה לא מעטה בעובדה שאת רוב הפרקטיקה ההורית שלי, ואת התמיכה וההשענות מצאתי במחשב הזה, בפורומים של הורים בהם הוצאתי שעות ארוכות, אלו שהחליפו את השבט המסורתי של אמהותינו. מצאתי שם היו  גולשות עם כינויים שונים שביטאו את מצבן העכשווי, אמא שלX. אבל בזמן שחיפשתי מידע, תמיכה, ואישור למסוגלותי ההורית, יכולתי גם פשוט להיות שם, מאה אחוז נטו עם הילד שביקש את חברתי הבלעדית. "אנחנו מנוונים את האינסטינקטים ההוריים הפשוטים שלנו", מזהירה חברתי, אם לשניים, "הרשת הפכה אורים ותומים במקום שנמצא את התשובות באינטואיציה הטבעית". אינטואיציה טבעית זה מהסופרפארם? יש מבצע?

הרשת רק תמשיך לאתגר אותנו, להציע לנו אפשרויות לקיים מערכות יחסים עם הילדים שלנו באופן מתווך טכנולוגית. לדוגמה,  VIKIDO הוא מוצר ישראלי חדש שיצא לשוק עכשיו,  שמציע לנו לקיים שיחות וידיאו באמצעות הסלולאר והמחשב עם הילדים, והאתר מבטיח לנו לאפשר פיקוח על ילדינו בזמן שאנחנו רחוקים, ולתקשר איתם, וגם לאפשר להם לתקשר עם חבריהם. ב"אודות" של אתר המוצר נכתב בהצהרה (גילוי נאות: יש לי היכרות עם היזמים), "אנחנו יודעים שהחיים שלנו עסוקים, ועד כמה שהילדים שלנו מגלים הבנה, כמה דקות של לראות אחד את השני, את החיוך, ההבעות, ממלאים אותנו באנרגיות".

ועל העוצמה שצוברת כאן פייסבוק בקרב מסת הישראלים כבר אמרו כמעט הכל, נדמה לי. הורים לומדים על ילדיהם מידע יקר ערך מצפייה בפעילות שלהם ברשת הזו, מצפייה בחבריהם, ונזהרים מתמיד לשתף במידע שלא אמור להגיע לאלו. גם המשווקים כבר גילו את העובדה הזו והם מעבירים את מיטב הארטילריה שלהם לשם, כבר אי אפשר לדעת מהי פעילות פנאי בידורית ומהי קבוצה של תאגיד למטרות תדמית ושיווק, אבל האם זה חשוב בכלל לדעת?

כי יתכן שהשאלה של בן זוגי לחיים היא שאלה ארכאית, לא רלבנטית. אולי זה כבר לא חשוב איזה אדם יכולתי להיות,  איזה הורה, כי בצומת מסוימת עליתי על האוטוסטראדה שאין ממנה חזרה, לטוב ולרע. היא משפיעה על כל היבט בחיי וגם על ההורות שלי, מעצבת אותה, ותעצב גם את הילדים שלי בדרך להיות בני אדם, שמן הסתם יהיו גם הם כבר אחרים. בצלמה.

פורסם במגזין ילדים של timeout בחודש שעבר. לקבוצה של המגזין בפייסבוק

Tweet This Post