במקום לדבר, תשירי! טלי בר אור
צריך לדבר עם תינוקות. צריך. בסדר. אבל מה אומר ומה אגיד? שוב נדבר על כמה שהתינוק שלי אהוב ומתוק? שוב לבקש ממנו לעשות גרעפסי? שוב לשאול מה יש לו בטיטול ולהסביר לו תוך כדי החלפה כמה הקקי שלו יפה בעיניי? שוב להצהיר בקול רם על כל צעד שאני צועדת בבית? כמה חשיבות יש ליידוע תינוקי הקט שהנה – אני סוגרת את התריס, והופ – אני מדליקה את הבוילר?
בינתיים, עד שנעבור לשלב ה"אוֹווור" המלווה בהצבעה ("naming" או בעברית "שיוּם"), החלטתי להתחיל לשיר. לקחתי את ספר החובה "מאה שירים ראשונים", ומצאתי את עצמי תקועה.
"יונתן הקטן", בסדר. מכירה, זוכרת. "השפן הקטן"? גם עם זה אני יכולה להתמודד. "אונייה", "יש לנו תיש", עדיין שולטת. אבל אז, כמו בשעשועוני טלוויזיה, עם כל דפדוף נראה פתאום שהרמה הופכת קשה יותר ויותר. ואני כבר לא מדברת על המילים – מי למען השם שולף את המנגינה של "תרנגול אני", "עכבר עכבר", "הסביון"? שיקום וישיר, עכשיו.
אז לקח לי חודשיים להכיר בעובדה שאין לי בררה אלא להתוודע, גם אני, לתוכן טלוויזיוני לתינוקות. ומאחר שבעוונותינו הממיר היחידי בבית הוא הממיר הממשלתי שמתגאה בחמשת ערוציו במרכז הסלון, היה זה הדי.וי.די שסיפק את הסחורה. ואז לקח עוד שבועיים עד שהכרתי בעל פה, בין אם מרצון ובין אם לא, את כל 100 השירים הראשונים. שטופת מוח התחלתי לזמר אותם בכל דקה פנויה ביום, בדיקציה ציפי-שביטית ונתן-דנטרית, כולל הר'יש המתגלגלת שאפיינה את שנות השמונים.
הנה אני מזמרת לו, ואוי לי, הנה אני מזמרת לי. במקלחת, כשהקטן כבר ישן. במיטה, אחרי האכלת לילה, טרוטת עיניים, בעודי מנסה לחזור למחוזות השינה המתוקה. לא ירחק הרגע שבו אתחיל לזמר ולפזז "קול דודי" בעירום מלא מול בעלי. רחמים עליו, כאילו שהוא לא מיובש מספיק. כאילו שסימני המתיחה והצלקת מהניתוח הם לא מספיק turn off.
אולי זה לא לעניין להנחיל כבר בגילאים רכים כל כך תפיסות סטריאוטיפיות ובעייתיות מבחינה חברתית, דוגמת האלימות הקשה של "במקל, בסרגל, מה שבא ליד" (יש לנו תיש), של "ואני יושב למעלה, ובידי השוט" (עגלה עם סוסה), או של השוביניזם המעייף של "אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא". אבל בינתיים, אבא באמת הלך לעבודה ויחזור עם צאת הלבנה.
ובינתיים, כשהקטן מחייך גם בתגובה לג'יבריש אימהי מתקתק, וגם לשירי אביו עם המילים המומצאות וחסרות כל קוהרנטיות או קשר לעולם התוכן של הפעוטות בני ימינו, זה כנראה היינו הך. ככה הוא גם יהיה הילד הכי מוזיקלי בשכונה, וגם – והעיקר – שלי יהיה קצת יותר מה לומר לו, ואם אפשר לשיר את זה, למה לא?
טלי בר אור, קופירייטרית, עוסקת בתוכן, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת ת"א, ויותר מהכל – אמא טריה.
תשמעי, לפני בדיוק עשרים דקות דיברתי עם בעלי על התובנה שלי בגיל חודש של הילדה שאני לא מדברת איתה בכלל, על כלום. הייתי עושה את כל הפעולות, ללא מילים. אז מוצא כמו שירים זה ממש מעולה! שלי שמעה את חנן הגנן כבר בגיל שלושה חודשים, רק כי הייתי צריכה מלל ולא היה לי מה להגיד לה…
בדיוק, מאוד מזדהה עם התחושה, וזה מאוד הביך והתמיה אותי שאין לי מה לומר לתינוק/ת שלי בפעמיים, כלומר, מעבר למילים קבועות על מתיקותם. אני שרתי קצת אבל לא מתחייבת שזה לא גרם להם טראומות.
ריקי
ועדיין יש מספיק רגעים של שתיקה (טוב, כמה אפשר לשיר), מלווים ביסורי מצפון נוסח "חבל על כל רגע שלא נקשרים לתינוק שלי קשרים חיוניים במוח"..
ועכשיו תדמיינו שאתן אבות, ושמלכתחילה השירה היא לא הצד החזק שלכם (גם אם יש לכם עבר במקהלת הטכניון) ואתן נשארות עם דו שיח של שתיקה הדדית. כמובן שזה יוצר טונה של נקיפות מצפון מהסוג שטלי פה מתארת, במיוחד על רקע זה שהתפקיד שלכם הוא להנחיל לילד את שפת אביו – השפה העברית (לעומת שפת אמו, הרוסית).
@ טלי, טוב לקרוא גם אותך פה – בהצלחה
כמו תמיד, מקסימה ושנונה
מתגעגעת
אפשר גם לשיר לו שירים לא לילדים… להנחיל מתי כספי ויהודית רביץ כבר מעכשיו, ואיזה אוצר מילים יהיה לו… : )
תודה איתַיק'ה, כיף לקבל כאן תגובה של גבר
שירלי – הכל בחזרה אלייך.
שירים לא לילדים זה רעיון לא רע, במיוחד לטובת שפיות ההורים, ואני לא מוותרת עליהם לרגע. אבל בכל זאת, איכשהו, בזמן החתלה למשל, ההקשבה והסבלנות שמפיקים שירי ילדים שמוּשרים לילד, גדולות פי כמה מאלה שמפיקים שירים שלא מיועדים לילדים. משהו בלחנים הפשוטים, במילים שחוזרות על עצמן, וברוח השטות שעוטה ההורה כשהוא שר את השירים האלה, כנראה הופך אותם לכלי עזר יותר יעיל.
הי טלי
מהיכרות די עמוקה שלי גם איתך ועם עוללך המהולל וגם עולם האבות אמהות הטריים אני מתמוגג לשמוע את דברייך
אני עצמי שר לה בכל רגע פנוי…שר גם לעצמי. וגם אני שטוף מוח ששירי מאה ראשונים השתלטו לו על ההויה (אגב- עוזי חיטמן הוא המלך- 7 דיסקים משובחים- מה נהיה ממני????)
לשיר זה לדבר בשפה אוניברסלית. גם כשאני מספר לה שאני חופף לה את הראש עכשיו אני שר- והנה הסבון יושב על הראש והנה המים חמים לא צריך לחשוש- ככה נראה לי הומצאו השירים המוזרים מאוד בחלקם של ילדותנו- מאבות ואימהות מחפשי דרך לדיאלוג ולשפיות מול תינוקיהם
אוהב אתכם…ד"ש מקסם גם
דורון
למה חייב להיות רעש רקע כל הזמן? מה רע בקצת שקט? אם התינוק גדל בבית שמתקשרים בו כמו שצריך ושמדברים בו שפה תקנית הוא ידבר היטב.
אני לא אומרת לא לדבר, אבל לא להרגיש שזאת חובה קדושה ושאסור לשתוק לרגע. כמו שאני רוצה להנחיל לילדי את הדיבור ואת המוסיקה הייתי רוצה להנחיל להם גם את היכולת להנות משקט בלי לפחד ובלי להרגיש צורך למלא את החלל בצלילים. תחשבו עד כמה שקט הוא מצרך נדיר בעולם שלנו.
דורון, תודה על הפרגון, ואכן נתקלנו בשירים המומצאים שלך במהלך מקלחת לקסם – לא הבהלת אותנו אפילו לרגע
נעמה, את ממש צודקת. כמובן הקצנתי את הדברים. אני אמנם נורא אוהבת לשיר, אבל אני אפילו יותר אוהבת שקט. אצלנו יש לא מעט שקט בבית, אנחנו זקוקים לו. יכול להיות שזו הסיבה שמשפחה מרובת ילדים נמצטיירת בעיני כמשהו מאיים.
שוב נהנתי מאוד לקרא את מה שיש לך להגיד. אני דיברתי המון לגיא ובעיקר תיארתי לו כל דבר לפרטי פרטים ולא בגלל שהרגשתי רגשי אשמה אלא בגלל שכזאת אני- לא יכולה לסתום את הפה לרגע… וכמו שאת יודעת, אצלנו הוא שמע המון שירים של מבוגרים- הרבה גזוז, כוורת, בוב דילן ובעיקר ביטלס.
אגב- בוב דילן מגיע לארץ…יששש
ובקשר לשקט- משם מתחיל הכל ואצלנו תודה לאל לא חסר שקט
אגב- בוב מארלי וביטלס לילדים זה דיסק חובה בכל בית. אצלנו שומעים גם הרבה נורה ג'ונס ומוזיקה הודית..לא פחות טוב ממאה שירים אחרים
כפרה עליך, כמה שאת מצחיקה ושנונה..
אני עדיין מזמזמת בעת סידור הבית את הדוב הצהוב ואומרי מת על גליה גליה בת הרים יפיפיה..
זה שטיפת מוח לכל החיים- אל תצפי שזה ישתנה בקרוב..
מתה עליך.
יופי של פוסט! מזדהה. בדיוק אותו תהליך עברתי עם הבכור שלי, אשר יום אחד, כשלא שמתי לב, אכל את הדף של "סוכתי הסוכה".
אה כן, וזה באמת שטיפת מוח לכל החיים. לא שוכחים את המילים (זאת אומרת, הם כן. את לא).
תודה!
הספר שלנו הוא ירושה ישנה משנים עברו, כל אחד מילדי המשפחה אכל מתישהו דף או שניים ממנו. הכי כיף.
גמאני גמאני
בזמנו תרנגול אני, קלטות הדצים וציפי שביט היו מוטמעים בי…
תהני ותשירי לך ולתינוקי
אין יותר כיף מזה!
הי טלי,
לא יכולתי שלא להזדהות עם כל מה שכתבת ובמיוחד עם המשפט הזה:
"וגם לשירי אביו עם המילים המומצאות וחסרות כל קוהרנטיות או קשר לעולם התוכן של הפעוטות בני ימינו, זה כנראה היינו הך" אין לי מושג מאיזה עולם תוכן ממציא בן זוגי את שיריו (בדרך כלל עם אותו משפט שחוזר על עצמו בטונים שונים) אבל זה איכשהו תמיד יותר משעשע את הקטנטונת מהשירים שאני שרה לה (יונתן הקטן והדוגמאות שהבאת..) ומוציא ממנה אושר צרוף וחיוכים אינסופיים!!
נראה לי שאני מפספסת פה משהו..