אדוה, תודה רבה, כתבת דברים חשובים וחשוב שיישמעו, אערוך אותם לפוסט נפרד

יצא קצת שיפוטי ואפילו מתנשא, לא?

הגדרת כ"כ נכון בעיניי

גם אני התחלתי את החופש באושר גדול. מ'כפת לי. עובדת מהבית, לא צריכה לשלם הון על קייטנה, ומצליחה לשלב עבודה בעזרת עזרה של בייביסיטינג.

אבל ברגע שהקטן יצא לחופש – כולה של שבועיים – רבע חופש גדול – הקלפים נטרפו. אבא שלהם, שלקח חופש מהעבודה תולש שערות, ואני מנסה בקושי לתמרן בין כל המחוייבויות שלי, ולא מצליחה להיות לבעלי עזר כנגד עם הילד שלא יודע מה לעשות כל היום.

בעולם אידיאלי, הייתי מאוד שמחה לעשות פאוזה לחיים ולבלות איתם נטו, אבל העולם אינו מושלם ואין לי אפשרות לעשות פאוזה ללקוחות, חודשיים בכל מקרה – זה חסר פרופורציות.

אני מסכימה איתך לגבי זה שאנחנו כהורים נותנים לפוליטיקה ושאר ארגונים שהם לכאורה לא פוליטיים, להחליט בשבילנו.

אגב, בעולם מושלם, גם הילד שלי היה מאוד שמח לצאת לחופש גדול….אבל בעולם שלנו – הוא פשוט רוצה ללכת לגן.

ועוד משהו:
בעניין המאזניים שאת יוצרת בין "האמהות" לבין "המורים".
ראשית, אין ספק שיש בעיה חמורה לאמהות עובדות בארץ (ולא רק כאן), ואת הרי יודעת שאני לגמרי לא מתכחשת אליה – ההיפך הוא הנכון. אבל אני לא רואה איך העברת המעמסה מגב אחד (האמהות) לגב אחר (המורים) תהיה חיונית כאן.

אבל בעיקר, נדמה לי שאת שוכחת עניין עקרוני כאן, והוא שבעיית ה"מורים" אינה, למעשה, אלא בעיית ה*מורות*, והיא נובעת באופן ישיר לגמרי מבעיית עבודת האמהות.

ראשית, רוב המורים אינם אלא מורות, ולמה זה כך? – מפני שהשכר נמוך להחריד, ולכן רק המפרנסת ה"פחות חשובה" יכולה להרשות לעצמה לנסות לממש אידיאלים, שרובם יימסו כעבור זמן קצר בתפקיד.
שנית, ימי ושעות העבודה מתאימים להפליא לימי ושעות ה"עבודה" של הילדים.
שלישית, ושוב אנחנו חוזרות למעגל המרושע, מאחר שרוב המורים אינם אלא מורות, והמורות אינן אלא אמהות עובדות, הרי שהמערכת רואה כסבירים את תנאי העסקתן (בכל זאת, מפרנסות משניות, כן?), ומאפשרות בכך את המשך הזניית המקצוע. אילו גנרלים-לשעבר היו פונים להוראה (גוועלד!), היינו רואים פתאום נסיקה מטאורית בתקציב שכר המורים ותנאיהם.

האמהות והמורות אינן צריכות בשום שלב ומשום בחינה לעמוד משני צידי המתרס. איך שלא נסתכל על זה, אנחנו באותה סירה: הן מחנכות את הילדים שלנו, ו*אין* דבר חשוב מזה; הן אחיותינו למאבק בשינוי התנאים והיחס לאמהות עובדות; הן מהוות דוגמא לבנותינו ולבנינו, שמפנימים את המבנה החברתי על כל השלכותיו, כולל השלכת הרפש על המורות עצמן על-ידי הוריהם-שלהם, ואמהותיהם ביניהם. המכאן יצמח מאבק חברתי שיוביל לשינוי?! או שמא רק בשילוב הכוחות אמהות-מורות?

הי חמוטל,

לשמחתי, אני לא רצה לבחירות משום סוג שהוא, ולכן לא צריכה להקדיש מחשבה למידת המעשיות של כל פתרון אפשרי. באופן כללי, אפשר אכן להזיז את החופשה (דבר שלא יפתור את בעיית החופש הארוך, שהזכרת בצדק), אפשר לקצר אותה בשבועיים-שלושה, אפשר לחלק אותה לשתיים – חופשת קיץ וחופשת חורף, בין הסמסטרים; אפשר לסבסד קייטנות – דבר מוצדק לחלוטין בעיניי, גם אם הוא לא ייושם כאן לעולם (כי הרי חייבים תקציב למלחמה כל קיץ, להוראת פרקי אבות בבתי"ס חילוניים, ולקיום בתי-ספר שלא מלמדים לימודי ליבה); אפשר לנרמל את שוק העבודה ההורי, על-ידי שינוי החופשות ו/או מתן אפשרויות לעבודה מהבית (הרי בכל מקרה רוב העבודות כיום מתבצעות כשכל עובד שקוע במחשבו האישי)… – כאמור, מגוון פתרונות עקרוניים.

וודאי שארשה לפרסם, למה לא?

לעצם העניין: זו בדיוק הסיבה שבגללה כתבתי "מעגל קסמים" (כאן הביטוי באנגלית מתאים יותר – "מעגל מרושע"). מאיזשהו כיוון חייבים להתחיל. לדעתי, שמענו די על הרמה הנמוכה של מורים רבים. איך, באמת, אפשר לצפות לנהירה המונית של אנשים ברמה גבוהה למקצוע כל-כך בלתי-מתוגמל? ברור לגמרי שהכיוון מוכרח להיות הפוך: נהפוך אותם למלכים, ומשם יהיה אפשר להתקדם. עד אז – אין טעם להתלונן על כך שיש מורים גרועים, אלא להודות למזלנו הטוב על כך שעדיין יש גם מורים מעולים במערכת.

ב. כמה עשות צריך לארוך יום לימודים? – בדיוק משך הזמן שבמהלכו אפשר לצפות מילד סביר ללמוד. חמש-שש שעות הן בהחלט המקסימום; אין שום ספק שאיש לא מסוגל לקלוט במשך יותר שעות מכך. כל יום לימודים ארוך מכך תורם אולי במובנים אחרים, אבל לא להשכלת התלמידים. כמה ימים? – אותה התשובה בדיוק; אני מניחה שבדומה למספר שעות הלימוד היומיות, גם כאן אפשר למצוא תשובה מניחה את הדעת במחקרים שנערכו בוודאי במדינות שהחינוך עומד בראש מעייניהן. כל היתר – כלומר, החלק של הבייביסיטר – אינו קשור ללימודים. אפשר להוסיף צהרונים, אפשר להוסיף פתרונות אחרים, אבל הוראה ולמידה אמיתיות פשוט אינן יכולות להימשך שעות ארוכות ביום.

אדוה – אשמח לשמוע את מגוון הדרכים שאפשריות לדעתך לפתרון הקונפליקט + התייחסות למשמעות תקופה כל כך ארוכה של חוסר מסגרת לילדים בקיץ.

הכי סביר שאני שמעתי היה להזיז את החופש מיולי-אוגוסט לאוגוסט-ספטמבר, כך שגם יתאחד עם חגי תשרי, וגם החופשה המשפחתית תהיה במזג אויר שסביר להסתובב בו ולא בגהינום אוגוסט.

מסכימה עם כל מילה.
לא מאשימה את המורים, אבל מכיוון אחר, שנגעת בו, ריקי: אנחנו, ההורים, אשמים. כן, אנחנו. דיברתי על הנכים… אוכלוסיות שחשוב להן, עושות רעש. אבל אנחנו שותקים. די מביך לרצות לקצר את החופש של הילדים שלך. שם אותך במקום לא איי איי איי ברמת הדימוי.
אבל זה משהו שצריכה להיות לגביו החלטה 'מלמעלה' כזו, והיא לא תבוא מעצמה. אורכה של חופשת הקיץ הוא שערורייתי. גם מבחינת ההורים, אבל גם מבחינת הילדים.

כתבת מאוד יפה ואני מסכימה איתך, תתפלאי, הייתי שמחה לפרסם את התגובה כפוסט נפרד, חתום, אם תרשי.
אבל הפסקה האחרונה שלך לדעתי הופכת את הגיבוי של הטיעון לאוטופיה. הגדלת החופשה למורים, קיבלתי, משכורת עתק, קיבלתי, הקונפליקט בין ימי לימודים לעבודה – יש לפתור? הייתי שמחה להעדפת רעיונות. כי בתחושה שלי זה שוב ייפול על אמהות, שמרוויחות פחות מאבות וייאלצו לוותר על העבודה ה"פחות חשובה" כי היא פחות מכניסה.

המורים אכן משמשים שק חבטות במקרים רבים והבוז כלפיהם מזעזע. ועם זאת, במקרים ספציפיים שאני שומעת עליהם, מורות עם שגיאות כתיב ולשון, מורות עצלניות, גסות ואטומות שמתעלמות ממצוקת ילדים, מתברר שיש דיאלוג בין הבוז לשטח. רמת המורים חייבת להשתפר. אני מסכימה שזה קשור בתנאים ובעד שיפורם ומסננת טובה יותר.

וגם לא הבנתי, מה זה בייביסיטר סביב השעון, כמה שעות יום לימודים צריך לארוך לדעתך, וכמה ימים בשנה?

הכל נכון, חוץ מהאשמת המורים.

הרי איך יוכלו לתת ערך ומשמעות לעבודתם? – וודאי לא בהפיכה לבייביסיטר הלאומיים. אין שום משמעות ל"חינוך" שמתקיים סביב לשעון, רק כדי לספק תעסוקה לילדים. הבעיות שנוצרות עקב הפער בין שעות החינוך לבין השעות (הלא-הגיוניות בעליל) של שוק העבודה הישראלי בעינן עומדות, אבל הייתי מוכנה גם לקשיים רבים בהרבה מאלה אילו היה בהם כדי לסייע לרמת החינוך שילדיי זוכים לו. וראה זה פלא: אכן, ככל שתנאי המורים משתפרים, ככל שהם זוכים לחופשות והפוגות מרעננות יותר מעבודתם המפרכת (חד-משמעית: העבודה הקשה ביותר שקיימת. קשה לי בכלל לקלוט איך אפשר שלא לראות זאת), ובעיקר – ככל שהיחס אליהם ומעמדם החברתי, וגם הסוציו-אקונומי, משתפר – איזה קסם! גם רמת החינוך עולה פלאים. כל שצריך הוא לפקוח עיניים ולראות מה קורה במדינות אחרות, מתקדמות יותר (טוב. זו לא חוכמה גדולה) מאיתנו.

המורים אינם מנהלים מאבק "נגדנו ההורים". אם כבר, ההורים הם שמנהלים מאבק של גול עצמי במורים: מאשימים אותם בכל תחלואי מערכת החינוך, החברה, ילדיהם-שלהם ועוד כמה רעות חולות בדרך, שיהיה. כאילו שאפשר בכלל, אפילו עם כישורי הוראה מבריקים ומוטיבציה בקצה השמיים (ויש מורים כאלה, כמובן, גם אם יש גם אחרים – בינוניים וגם גרועים ועוד למטה מזה), שלא להישחק ולהתייאש כבר בגמר שבוע אחד שכזה?… ולמה כבר אפשר לצפות? אם ההורים עצמם אינם רואים את חינוך ילדיהם כערך עליון העומד כמעט מעל כל ערך אפשרי אחר, ואת העוסקים במלאכה החשובה הזו כראויים לכבוד, להערכה ולתודה – איך בדיוק אמורים המורים להתייחס לתפקידם?

אני מורידה בהכנעה את הכובע כלפי מורים רבים, כל אלה שיכולים להתפרנס בכבוד ולקבל כבוד והערכה על עבודה הדורשת השקעה סבירה מסוימת – ובמקום זאת בוחרים לספוג עלבונות, השפלה, וזעם חסר-פשר ולשמש שק-חבטות לעשרות הורים וילדים, ביום ובלילה וגם בחופשות (אכן. הורים רבים רואים את המורים כמשרתיהם, ולא עולה על דעתם שיש לכבד את זמנם החופשי, המועט בהרבה משמקובל לחשוב), וכל זאת תמורת משכורות עלובות ותנאים מצרי-צעדים. אילו רק, אילו רק ניתן היה לשלם למורים משכורות-עתק ולתת להם ארבעה וחמישה חודשי חופשה בשנה, ולא רק שלושה, ותמורת זאת לזכות במורים גאים, רעננים, מעניקי חינוך משובח – הייתי חותמת על כך ברגע זה, וחושבת על פתרון הבעיות הלוגיסטיות אחר-כך. או-אז היו המורים זוכים למקומם הראוי בחברה – מעל אנשי הרוח, המחקר והאקדמיה, השופטים, הרופאים וכל יתר המלומדים והפחות מלומדים, שהרי רמת המורים ותפישתם בחברה היא הקובעת את רמת החברה כולה. החברה שלנו, ביחסה למורים שבה, מעידה בדיוק על עצמה: זוהי מראה כעורה למעגל הקסמים האכזרי שהופך אותנו לבהמיים, בורים, שטחיים, גסים ואולי אפילו ראויים לפוליטיקאים שלנו.

את בעיית הקונפליקט בין ימי הלימודים לבין ימי העבודה יש לפתור, ויש מגוון דרכים אפשריות לעשות זאת, כמעט כל אחת מהן טובה יותר מהמצב הקיים. אבל אנא, ריקי, הפרידי בין הבעיה הממשית לבין צרות-האופקים של תקיפת המורים, שלא רק שאינה מוצדקת, אלא היא ממשיכה אותו קו אומלל של בזיון החינוך ואנשי-החינוך, קו שכבר הוריד אותנו לתהומות.